החלק האהוב עליי במערכת היחסים איתו היה הרגע הזה לבד בחושך לפני השינה. אחרי שמכבים את הטלוויזיה, הגוף עייף אבל הנפש כמהה לתשומת לב. לא מדובר בסקס פרוע ולא בליטופים תשוקתיים. רק הידיעה ששנינו שוכבים שם במיטה, לוחשים הגיגים פילוסופיים וצוחקים בשקט כדי לא להעיר אף אחד.
אתמול, הסרט כבה וכל אחד הסתובב לקיר שלו, לא החלפנו מילה והשתיקה הייתה רועמת ורועשת יותר מכל צחוק חזק שהיה נפלט בעבר בשוגג.
שעות שכבנו במיטה, כל אחד נע באי שקט, וידע שהשני ער אבל לא יכל להגיד לו כלום, כי זה פשוט לא היה מתאים. הרגשתי מוגנת בצד שלי של הקיר, והרשתי לדמעה לזלוג מהעין. הרגשתי איך במקום להחליק על הלחי כמצופה, היא זלגה מעבר לאף, וירדה דרך הלחי השניה עד שהתנפצה על הכרית. כי ככה זה לבכות במאוזן.
ובבוקר, ההרגשה הייתה מוזרה, אפילו לאחל לו בוקר טוב נראה מוזר מדי הפעם. רציתי רק לברוח משם. הוא בא אחרי למטה, ואמר שזה כבר לא מרגיש אותו דבר. אמרתי לו שאין צורך שימשיך את המשפט ושזה בסדר. סיימנו בחיבוק מאולץ ואיחול "בהצלחה בהמשך".
יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לו, ופשוט לא יכולתי להגיד כלום, כמו כל 9 החודשים האחרונים.
לא מזמן קראתי איפשהו על ההבדל בין התאהבות לאהבה, על זה שהתאהבות היא זמנית ועוברת אחרי 9 חודשים. לא בטוחה אם הייתה שם התאהבות, אבל אחרי זמן הספק שאמור לחשוף אהבה שקטה ומבעבעת, לא התגלה כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: