שלום!
החלטתי לספר לכם על הסיפור שלא נגמר שלי.
בכיתה ז' הייתי עם חברים במצלמת רשת.
נפגשתי ודיברתי עם מישהו חדש.
הוא קרא לי מדהימה, יפה, מושלמת וכו'.
ואז רצה שאחשוף את השדיים.
אז חשפתי. ולאחר שנה...
קיבלתי הודעה בפייסבוק.
ממנו... לא יודעת איך הוא מצא אותי.
ההודעה הייתה... "אם את לא מופיעה בשבילי, אני אשלח את השדיים
שלך".
הוא ידע את הכתובת
שלי, בית הספר, קרובים, חברים, משפחה, שמות.
חופשת חג המולד...
דפיקות בדלת ב-4 בבוקר...
זו הייתה המשטרה... התמונה שלי נשלחה לכולם.
נהייתי מאוד חולה... וקיבלתי... חרדה, דיכאון ופאניקה.
אז עברתי דירה, ונכנסתי לסמים ואלכוהול.
החרדה שלי החמירה... לא יכולתי לצאת.
שנה עברה והבחור חזר עם רשימת החברים החדשה שלי ובית הספר החדש שלי.
הוא עשה עמוד פייסבוק.
השדיים שלי היו תמונת הפרופיל שלו...
בכיתי כל לילה, הפסדתי את כל החברים שלי ואת הכבוד שלי.
אנשים היו בשבילי... שוב...
ואז אף אחד לא אהב אותי, כינו אותי בשמות, שפטו אותי.
אני לא יכולה להשיג את התמונה הזאת שוב.
היא אי שם בחוץ לתמיד.
התחלתי לחתוך...
הבטחתי לעצמי שלא עוד...
לא היו לי חברים ואכלתי צהריים לבד.
אז עברתי בית ספר שוב...
הכל היה טוב יותר למרות שעדיין ישבתי לבד בארוחת הצהריים, בספרייה,
בכל יום.
לאחר חודש התחלתי לדבר עם חבר ישן.
הוא חזר, כתב לי, ואמר שהוא... אהב אותי... שיקר לי... כשהייתה לו
חברה...
ואז הוא ביקש שאבוא כשחברה שלו בחופשה.
אז עשיתי טעות ענקית...
הוא ניפגש איתי...
אני חשבתי שהוא חיבב אותי...
שבוע לאחר מכן קיבלתי הודעה לצאת מבית הספר שלי...
חברה שלו ו-15 נוספים הגיעו, כולל הוא...
החברה ועוד שניים אמרו לי להסתכל מסביב ולראות שאף אחד לא אוהב אותי.
מחוץ לבית הספר החדש שלי (50) אנשים...
מישהו צעק "שיכניסו לה כבר"
והיא עשתה... היא זרקה אותי על הקרקע והכתה אותי מספר פעמים.
ילדים צילמו את זה. הייתי לבד ונותרתי על הקרקע.
הרגשתי כמו בדיחה בעולם הזה... חשבתי שלאף אחד זה לא מגיע :/
הייתי לבד... שיקרתי ואמרתי שזו הייתה אשמתי וזה היה רעיון שלי.
לא רציתי שהוא ייפגע, אני באמת חשבתי שהוא חיבב אותי
אבל הוא רצה רק את הסקס... מישהו צעק "תכניסו לה כבר"
מורים רצו לשם, אבל אני הלכתי ונכנסתי לתעלה ואבא שלי מצא אותי.
רציתי כל כך למות... כשהוא הביא אותי הביתה שתיתי אקונומיקה.
זה הרג אותי מבפנים וחשבתי שאני הולכת למות.
אמבולנס הגיע והביא אותי לבית החולים, שם ניקו אותי.
כשחזרתי הביתה, כל מה שראיתי היה בפייסבוק. "זה הגיע לה, האם
שטפת את הבוץ מהשיער שלך?" "אני מקווה שהיא מתה"
לאף אחד לא היה איכפת... עברתי לעיר אחרת לאמא שלי.
בית ספר אחר... לא רציתי לראות האשמות של העיתונות כי רציתי להמשיך
הלאה.
שישה חודשים עברו, אנשים שולחים תמונות של האקונומיקה CLOROX ושל תעלות.
תייגו אותי... אני עושה הרבה יותר טוב, הם אמרו...
היא צריכה אקונומיקה חדשה, אני מקווה שהיא מתה בזמן הזה ולא כזו
טיפשה.
הם אמרו "אני מקווה שהיא תראה את זה ותהרוג את עצמה"
מדוע אני מקבלת את זה? אני פישלתי אבל למה לעקוב אחריי?
עזבתי את העיר שלכם...
אני כל הזמן בוכה כעת.
כל יום אני חושבת למה אני עדיין פה?
החרדה שלי נוראית עכשיו...
לא יצאתי החוצה הקיץ הזה כלל.
כל העבר שלי – החיים לא משתפרים... לא יכולה ללכת לבית הספר.
לפגוש או לראות אנשים... חותכת קבוע. אני מאוד בדיכאון.
אני על תרופות אנטי דיכאוניות ובייעוץ ולפני חודש הקיץ לקחתי מנת
יתר... והייתי בבית חולים יומיים..
אני תקועה.. מה נשאר לי עכשיו.. שום דבר לא עוצר.
אין לי אף אחד, אני צריכה מישהו L
השם שלי הוא אמנדה טוד.
הסרטון (שאת תרגומו קראתן פה) הועלה ליו טיוב על ידי אמנדה טוד לפני חודש.
משלא התייחסו אליה - היא התאבדה ביום רביעי.
בנות!!!! שימו לב שאתן לא עושות שטויות באינטרנט (או בפייסבוק).
עד כאן לשבוע זה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
