נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

הודעונת :

אז ככה , דבר ראשון עוד מעט החופש הדגול , מרגישים את הקיץ ? ^_^ 

אז שתהיה חופשה מדהימה , כיפית ומשוגעת לכולנו !

עוד משהו , זוכרים שאמרתי שאני אקצר את הפרקים ? אז זה קצת קשה , כי אני רגילה לכתוב ולהכנס לכתיבה ולכתוב ולכתוב ... ומסתבר שאני צריכה לוותר על הרבה מאוד כשאני רוצה שיצא פרקים קצרים , אז לשמחתכם או לההפך , אני חוזרת לפרקיי הארוכים והחמדמדים :)

אין לי עוד משהו חשוב להודיע חוץ מזה שהפרק הזה הוא חשוב ותקראו אותו ו...אני צריכה ללמוד לשתוק ! :X

קריאה מהנה לכולם (:

פרק רביעי - המסיכות יורדות בצללים.

"מה ?!!!" צווחתה של סול נשמעה כמעט בכל המסדרון.

"תראי , זה לא כזה גרוע ..." גל ניסתה לעודד אותה.

"לא גרוע ?! אני הולכת למנהל עכשיו !" סול צעדה בכעס לכיוון דלתו של המנהל , ללא כל אישור ובושה היא פרצה לתוך החדר.

"מי לעזאזל קבע לי את החלוקה לשיעורי רשות ?!" היא הרימה את קולה ככל שיכלה.

"סול..." הוא מלמל . 

"מה ?!" היא ענתה בתקיפות.

הוא לא ענה , רק שתק והיא הבינה לבד , סול הסתובבה וראתה עשרות אנשים ממשרד החינוך בישיבה עם המנהל , כולם היו שם בחליפות כמו אבא שלה , אפילו הנשים .

"סליחה.." היא מלמלה ולרגע כל מטען החוצפה שלה הוחלף בבושה.

"נוכל לדבר על זה אחר כך" הוא אמר.

"א..." היא לא הספיקה להוציא הגה לפני שהמנהל קטע את דברייה "עכשיו את יכולה ללכת ולחכות בספסל המזכירות כמו שכולם עושים לפני שהם נכנסים בדלת הזו" הוא אמר בנינוחות אשר הפליאה את כל נוכחי החדר.

סול לא הוסיפה עוד מילה אך יצאה מהחדר לספסל המזכירות לעיניי המזכירה המותקפת הלם מההתפרצות שטרם הייתה.

בעודה יושבת ומחפשת עיסוק נשמע הצילצול לכניסה לכיתות , אך לה זה לא הפריע .

המזכירה הביטה בה מתלבטת אם להעיר לה או לא אך סול הקדימה אותה.

"זה בסדר , המנהל אמר לי לחכות" היא אמרה והמזכירה משכה בכתפייה והמשיכה בהקלדה .

לאחר כעשר דקות מהצילצול ומתחילת השיעור בכל הכיתות יצאו המנהל והאנשים המוזרים בחליפות מפטפטים ביניהם, בין החיוכים ללחיצות הידיים הופנו כמה מבטים אל סול אך היא החליטה להתעלם מהם.

"עכשיו את יכולה להכנס" המנהל פנה אל סול לאחר שכולם כבר הלכו לדרכם.

בלי שום הקדמה או התנצלות מוקדמת פתחה סול בדברייה. "מי שינה לי את שיעור הרשות באומנות לספורט ?" היא דרשה לדעת.

"כמה סוכר ?" הוא שאל מתעלם מדברייה.

"אני לא רוצה לשתות , אני רוצה לדעת" היא רתחה.

"אז כוס מים ?" הוא ניסה להתפשר.

"שיהיה" היא לא הפנתה לזה יחס רב.

"רותי , תביאי לפה כוס מים קרים בבקשה" הוא לחץ על כפתור קטן ודיבר לחדר.

"עכשיו ... מה אמרת ?" הוא שאל כאילו לא שמע.

"למה שינו לי בשיעורי רשות את אומנות לספורט ?" היא שאלה נינוחה יותר.

"את חושבת שאת צריכה שיעורי אומנות ?" הוא שאל.

"מה זאת אומרת ? אני רוצה" היא הסבירה.

"כי אני חושב שאת לא צריכה שיעורים באומנות , תראי סול חשבנו על זה ו..."

"מי זה 'חשבנו' ?" היא חקרה.

"אני וכמה אנשים" הוא לא פירט. "בכנות , את מעולה באומנות . זה ביזבוז לתת לך להמשיך ברמה נמוכה בשבילך , אז חשבנו שאולי במקום זה תפתחי כישורים אחרים בנוסף לזה"

"אבל תכננתי לגמור את השנה ולהשיג תעודה לבית ספר לאומנות" היא אמרה והמזכירה נכנסה עם כוס המים.

"תודה" הוא אמר לרותי המזכירה והמשיך בדבריו "דאגנו לזה" הוא ענה.

"אני לא מבינה" היא ענתה בכנות רבה.

"כיתת האומנות מגבילה אותך לעבוד לפי הוראות , זמנים וכ'ו , לעומת זאת אני בטוח שלבד את תתקדמי הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב . הכיתה היא בשביל תלמידים שרוצים להצליח באומנות בעתיד , מבחינתנו עתיד האומנות שלך כבר חתום . את תעבדי בבית על עבודות במקום בכיתה ובסוף שנה תקבלי תעודה רשמית ומחוייבת להיות 100 , ואת האישור שלנו להבחן לבתי ספר לאומנות. אז מה את אומרת ?" הוא עצר את רצף המילים והשאיר אותה המומה.

"מה אני אומרת ?! תודה ! " היא התרגשה.

"זה מספק בהחלט" הוא חייך.

"אז מעכשיו במקום שיעורי אומנות יש לי ספורט וזה בהבטחה ? " היא רצתה לוודא שהבינה את דבריו נכון.

"אמת.עכשיו תשתי" הוא הורה לה והיא חייכה.

'וואלה' היא חשבה לעצמה 'אז בגלל ששינו את השיעורי רשות דניאל נכנס לכיתה,בזמן שאני הייתי עסוקה בלדבר עם גל'. וברגע היא הזכירה לעצמה מה היא הולכת לעבור כמעט בכל יום במקום המורה לאומנות.

"תעלו על בגדי ספורט ! " דניאל צרח באולם הספורט בזמן שהבנות הולכות לשירותי הבנות להחליף בגדים והבנים מסתפקים בלהזיע בחולצת בית הספר.

"טוב , אז אם כולכם רשמתם את עצמכם לספורט במקום אומנות אני לא רוצה בעיות כי קל לי להעיף מפה" הוא אמר בקשיחות בזמן שכולם ישבו על הקו האדום המשורטט באולם.

בכל יום סול הייתה מעירה על דבריו בתלונה שהיא לא זו שבחרה את השיעור , אבל היום היא החליטה להתחיל הכל ברגל ימין , היא הבטיחה למנהל שהיא תנסה לשפר תחומים אחרים בתנאי שתקבל את כל מבוקשה בעינייני אומנות.

"מתחילים בריצה קלה , 3 סיבובים מסביב לאולם" דניאל אמר והלך להתיישב בספסלי האולם בזמן שכיתת השלושים ושבעה ילדים דוהרים מסביב לאולם. 

"טוב , בנים 100 שכיבות שמיכה , בנות אני מקווה שאתן טובות בהליכה על קרש" הוא אמר.

אם יש משהו שסול גרועה בו זה שיווי משקל , היא תמיד מאבדת ריכוז במהירות וצונחת לרצפה או במקרה הטוב למזרן.

מכייון שהיו מספיק קרשי הליכה באולם הספורט הבנות לא היו צריכות לחכות אחת לשנייה אלא כבר להתחיל , מה שבעצם הכי הרבה הלחיץ את סול.

"גבר , לא ככה , תיישר את הידיים" דניאל פנה לאחד הבנים שהיו בצד הנגדי לבנות.

שלושה בנים גיחחו על הילד המסכן שהיה כנראה די כושל בספורט , דניאל ניסה להתעלם מהגיחוחים שלהם אליו כדי לא להבליט אותם.

"תסתכל איך אני עושה ותנסה ליישר ככה את הידיים" הוא אמר לו והילד המובך הביט בו.

דניאל עשה כחמש שכיבות שמיכה איטיות כדי שישים לב , הוא ידע שככל שעושים את זה לאט יותר זה יותר קשה , בכל מקרה הוא קיווה שבאיטיות הפעולה הוא ישים לב לתנוחת הידיים שלו.

הוא התרומם והילד ניסה גם הוא "יפה . משתפר" הוא אמר וצחוקם של הילדים גבר.

"משהו מצחיק אותכם ?!" הוא פרץ על שלושת הילדים .

"לא , רק מנסים ללמוד מיוני " אחד מהם ענה בציניות והשתיים צחקו .

"אני מקווה שהצלחתם ללמוד , כי סוף שיעור כל אחד מכם עושה לי 300 כאלה בלי יותר משתי עצירות" הוא החמיר איתם והשלושה החליפו את הבעתם מצחוק להלם.

"אתם עוד עומדים פה ? הייתי מציע לכם לעוף להתחיל להתאמן" הוא אמר בכעס והשלושה הסתלקו .

"תמשיך ככה , אתה מתחיל לקלוט" הוא אמר לילד שהתברר ששמו היה יוני ועבר לצד הבנות.

"סול , למה לעזאזל את לא עושה כלום ?" הוא התקרב לקרש שלה.

"כי לא בא לי" היא ענתה בהתגוננות.

"אין 'לא בא לי' " הוא ענה "אם לא  מתאים לך רק תגידי ואני יעביר אותך לאומנות"

סול לא רצתה לחזור לכיתה שבה מגבילים אותה מה לצייר ואיך לצייר , תמיד כשהיא הייתה קצת סוטה מהמסלול ומקצב הכיתה המורה הייתה מעירה לה , התנאים של המנהל נשמעו לה מושלמים מידי בשביל לאבד אותם.

"אני .. פשוט אממ לא יודעת" היא מלמלה .

"אני לא מבין מה את אומרת"

"אני לא יודעת לעשות את זה , אוקיי ?!" היא דיברה ברור יותר.

"אז למה את שותקת , בואי אני אעזור לך" הוא אמר ופנה לקרש רחב יותר שניתן להניח עליו שתי רגליים צמודות  ולא רק אחת.

"תנסי קודם על זה" הוא אמר והיא השתתקה.

"נו...הנה אני לא מסתכל" הוא אמר וכיסה את עיניו בידו.

"ממש מצחיק" היא הורידה את היד שלו ועלתה על הקרש.

היא לא עברה יותר מכשלוש צעדים וכבר נחתה לרצפה "זה בגלל הנעלי ספורט האלה" היא הפילה את האשמה על  נעלי הספורט.

"חח אני חושב שהבנתי מה הבעיה , ואלו לא הנעלי ספורט" הוא הושיט לה יד לקימה.

"את לחוצה. תעלי שוב והפעם אל תתקדמי , רק תעמדי" הוא אמר והיא עלתה.

בלי שהיא אפילו שמה לב הוא עלה מאחורייה ונצמד אלייה "שמרי על שיווי משקל" הוא שם לב שהיא נלחצה קצת.

הוא תפס את שני ידייה ופרש אותם לצדדים כשגופו תומך בה , באותה תנוחה שניהם , כגוף אחד. 

"תרגעי" הוא אמר בשקט לתוך אוזנה , מחכה שהיא תהיה יציבה לגמרי.

כל מה שעבר בתוך סול היה לחץ באוזניים , ופחד שבכל רגע שאחד התלמידים ירים את ראשו מעיסוקיו הוא יראה אותו תומך בה ככה.

"את יכולה , הנה את מתייצבת.ידעתי שיש לך יכולות טובות בספורט" הוא אמר בזמן שהיא נרגעה קצת.

ברגע העיניין התחיל להתחבר לה "אתה הצעת את זה למנהל , נכון ?" היא אמרה והרגישה את חיוכו העולה ליד הלחי שלה. למרות שלא ענה לה.

"אז זה כן אתה !" היא הסתובבה בחדות ולרגע שכחה שהיא עומדת על קרש.

שניהם התחילו לאבד את שיוי המשקל וצנחו למזרן תחתם.

ואז היא יכלה לראות שהוא באמת צחק רק שהיא לא הייתה בטוחה אם בגלל הנפילה או בגלל מה שהיא אמרה "נוו תענה לי " היא רצתה כבר  לדעת .

"לא מדברים בזמן השיעור גברת ישראלי " הוא גיחח ועזב אותה מסוקרנת מאחור.

היא ידעה שהיא תשיג ממנו תשובה , לא עכשיו מול כולם אבל היא תשיג !

"ארבע וחצי , משוחררים" דניאל צעק לתלמידים באולם.

"חוץ משלושתכם" הוא קרא לשלושת הילדים שהוענשו וניסו להתחמק בזמן שכולם יוצאים מהאולם.

סול הקלידה במהירות לגל "סופסוף נגמר השיעור הזה !" וקיוותה שגל כבר תחכה לה בשער.

"בגלל המורה ?! את חייבת לאהוב אותו , זה המורה הכי חמוד בבית ספר ! " גל שלחה לה.

האמת היא ? היא התחילה לחשוש שגל צדקה ושהיא באמת מתחילה לאהוב מישהו שהיא לא רוצה לאהוב  "היה מת" היא שלחה לה ויצאה מהאולם.

כשכל התלמידים כבר יצאו מהאולם ונשארו רק דניאל ושלושת הנענשים הפלאפון של דניאל צלצל.

"טוב , תתחילו לבנתיים" הוא אמר וברגע שהסתכל על צג הפלאפון שינה את דבריו "שמעו , הפעם אני אוותר לכם אבל פעם הבאה תזהרו ממני , עכשיו עופו מפה" הוא אמר והשלושה המבולבלים תפסו את ההזדמנות לפניי שיתחרט.

"הלו ?" הוא דיבר לפלאפון.

"מצאת את המקום ?" ענה קול שני.

"יותר טוב , מצאתי את הגוזל" הוא גיחח לפלאפון.

"אין סיכוי ! אתה בטוח ? אנחנו מדברים פה על..."

"בטוח באלף אחוז !" הוא קטע את דבריו. "גם אני בהתחלה לא האמנתי  אבל אחר כך בדקתי וזה נכון באלף אחוז"

"אתה יודע מה זה אומר אם אתה צודק"

"אני יודע." דניאל ענה לקול בפלאפון.

"שמע דני , יש לך יותר מזל משכל ..."

-"מודה" הוא ענה.

"אחי , אל תאבד נחישות , אנחנו חייבים להצליח בזה"

"אני יודע , נחזיר למניאק הזה על כל מה שהוא עשה למשפחה שלנו" דניאל ענה בכעס חרוץ שיניים.

"כמה זמן זה בערך יקח ?" שאל הקול השני.

"מינימום חודשיים הילדה אצלנו" דניאל ענה .