שלושה שבועות שבהם הייתי כל כך רחוקה מהבית. שבהם הטלטלתי ממקום למקום.
וידעתי. עכשיו החיוך שלי יפה אבל פעם הוא היה אמיתי.
והעדפתי את הצחוק ההוא הספונטני על חיוך מזוייף שמחביא אחריו כל כך הרבה כאב.
אמרו לי שכל הקשיים האלו רק יבנו אותי. ידעתי את זה. אבל לא הרגשתי את זה.
הצבתי לעצמי הרבה נקודות בחיי מבלי לדעת מה הדרך הכוללת. היום גילתי שכך צריך לעשות.
נקודה ועוד נקודה ועוד אחת יקדמו אותנו לדרך הטובה. כל עוד הנקודות היו גם הן טובות.
שכבתי במיטה ודמעות היו בליבי, הלב בכה אך הפנים נראו שמחות.
הרגשתי אבודה, כל כך רחוקה מהבית, מרגישה כל כך לא שייכת.
אז ישבתי וכתבתי. וכמעט כל יום כתבתי שיר וקטע וסיפור קצר, כי רק ככה אני יודעת להוציא...
וכול אחד שהיה מתעסק בעינייניו לידי תמיד נראה תוהה למה אני תמיד למעלה עם מחברת ועט.
ואז. הנה כולם הלכו. אני נועלת את החדר. ושוב. יושבת וכותבת. הנה עוד שיר נשפך לדף. הנה שוב הראש מזמזם לו מנגינה.
מילה אחרונה ודמעה.
הלכתי למקלחון כדי לשטוף פנים. אבל למה ? למה שאסתתר גם כשאף אדם לא בסביבה? נעלתי על עצמי את המקלחון ובמקום לשטוף פנים במי הברז שטפתי את פניי בדמעות.
הייתה לי נחמה בכך שלא נשברתי מהר. החזקתי שלושה שבועות, אבל עכשיו רציתי פשוט להוציא. גם אם זה רק לקירות.
ופרקתי. פרקתי את זה שאני שונאת את כול האנשים החדשים שנדחפו לחיי ודחפו את האחרים החוצה.
למה הם חייבים להיות ידידותיים כל כך ולא לתת לי להיות לבד?!
"יש שלושה אפשרויות מה לעשות אחריי שיברון. האחת נקראת מראה שחורה שהיא מביאה רק רוע והורסת ליבו ושמחתו של האדם. וקיימות עוד שניים, האחת טובה מהשנייה. הראשונה- להסתכל על חצי הכוס המלאה. השנייה- לצמוח מתוך הכאב" כך קראה אשתו של עמנואל מורנו מתוך דבר שכתב.
ובכן אחריי שנתתי לעצמי להתפרק קמתי .שטפתי פנים והתלבשתי לצאת לשיעור רשות עם הרב. הייתי היחידה בין כל כיתות י'ב אבל זה לא היה אכפת לי. ולא הרגשתי לא נעים.
קניתי לעמי מסטיק כי ידעתי שמתוק חייב לעודד במידה כלשהי. ואז החלטתי לבהות. רק לבהות. שכבתי ובהיתי.
והחלטתי החלטות. הן היו יותר הסתכלות בצורה שונה מאשר החלטה. פשוט הסתכלתי על הכל מחדש, ניסתי להפוך כל כאב לצמיחה חדשה.
והמשכתי לבהות. ובהיתי. ובהיתי. ונרדמתי.
אחר כך הכל היה יותר טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון