הילכתי לי ברחובות העיר לבית אחריי כמה ימים בפנימייה, כן, זאת העיר שלי, שכשנכנסים אלייה מרגישים כמו בניו יורק לעומת היישוב הקטן והסגור שבו אני מבלה את רוב ימי השבוע שלי.
השינוי מידי שבוע מתרנגולים וכלבים לפרסומות וקניונים נותן לפעמים תחושת רענון קלה.
צעדתי לבית ובראש שלי סדר היום שבטוח שלא אעמוד בו ואשבור אותו בחרישה על "איך פגשתי את אמא" ובדרך ראיתי דף מסכן על הרצפה.
כמו כל אזרחית טובה התכוונתי להרים אותו לפח. אלא שאז ראיתי עוד אחד. ועוד אחד.
איזה קטע... כולם אותו דף.
מן הסתם שאני לא אתכוון להעביר מטטא על רצפת הרחוב כי כמה דפים מפריעים לי בעין, אבל מה שיותר הפריע לי בעין זה מה שהיה כתוב על הדף.
זה היה עלונים ופתקים של מפלגות שמעודדות לבחור בהן.
כן, מישהו שצריך לפרסם את אותה הקבוצה פשוט שפך עשרות פתקים קטנים על הרצפה.
ואז ראיתי את זה שוב ושוב, של כל מיני מפלגות.
כמו כל ילדה קטנה שמרגישה שהיא לא מבינה כלום מהחיים שלה כשהגעתי שאלתי את אבא מה הקטע? ועוד בחלומי אני רואה עתיד יפה כזה שבו כל מפלגה שמשחיתה או מלכלכת את הסביבה לא יכולה לרוץ לבחירות (חה), וכמו שכבר ציפתי אבא אמר בפרצוף של "נו טוב..." שזה ידוע והם מנקים אחריהם.
אבל ידעתי שאותם אנשים שזרקו חבילות דפים פה ושם לא באמת יחזרו במיוחד כדי להרים אחריהם, אלו המנקי רחובות שיעשו את זה, אותם המבוגרים שמרוויחים גרושים בכל יום על עבודה כל כך קשה.
לא יודעת, קשה לי לחשוב שהדברים הקטנים האלה ברורים מאליהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון