נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אני חיה רק בשביל הרגעים המדהימים האלה שבהם אני יושבת שעות מול המחשב אחריי מקלחת בפיג'מה נוחה בעליל,

כותבת ושומעת שירים וכותבת וכותבת.

בשביל הרגעים שבהם אני יושבת בלובי של מלון שמתיימר להיות יוקרתי ומעלעלת במגזין אופנה כשאני יודעת שיש סביבי אנשים שהייתי רוצה להכיר למרות שאנחנו נסתובב אחד ליד השני רק שבוע לכל היותר. התקווה הזאת..

בשביל הרגעים שבהם אני יוצאת עם חברות ובמקרה הן פוגשות חברות וידידים שלהם ויש בינינו את ההיכרות המביכה הזאת,

בשביל הדמיון שאני עומדת במקום כל כך גדול וגבוה ופשוט משפריצה את האומנות לכל מקום בלי הגבלה, בלי להתחשב במחירים והוצאות, מפוצצת דימיונות ורעיונות, רק רוצה להוציא אותם, לכתוב אותם, להפיק אותם.

בשביל הרגעים שבהם אני באמת נכנסת לשיעורי היסטוריה כי אני מדמיינת במשפט עולם וחיים שלמים,

בשביל הריח של חמש לפנות בוקר,

בשביל הבשמים הישנים שנותנים לך לרחף בנוסטלגיות,

חיה בשביל לדמיין איזה מישהו שאני לא ארגיש לא נכון לתת לו את כל כולי,

בשביל אנשים שיודעים להגיד בדיחה ברגע מביך,

בשביל אנשים שפשוט רואים אותך ברחוב וצורחים ובאים בריצה והחיבוק שלהם נמשך קצת יותר מהצפוי. חיבוק שאתה ממזמן הרפת ממנו אבל הם...

בשביל ספרים שגורמים לי לחייך,

בשביל מילים שנותנות לי להתעמק.

בשביל חלומות שבלילה,

בשביל להגיד על דברים מסויימים "היי, זה באמת קרה"

בשביל חיוכים אמיתיים מתוך פיצוץ של שמחה,

בשביל צחוק לא פוסק,

בשביל ההרגשה שאנשים אוהבים אותך ואת הדרך שלך והיו מתרגשים לשמוע על עידכונים ממך.

בשביל הדימיון, בעיקר בשביל הדמיון שמחזיק את רובי, את רוב החיים שלי. והוא מדהים, לדעת לשלוט בו זה מדהים.