נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

עכשיו אני יושבת בחדר שלי מסרבת לפתוח תריסים ולקבל אור, אני מרגישה טוב בקרירות המועטת של המזגן ובאור העמום ביותר הזה,

כאילו ברגע שאפתח תריסים אגלה שבחוץ העולם עדיין אותו אחד.

חזרתי משלושה ימי חופשה עם המשפחה ואני חייבת להודות שהיה נהדר למרות שלפעמים זה היה קצת מוזר.

אני חושבת שפעם ראשונה שאנחנו יוצאים כל המשפחה אבל ללא כל קרובי משפחה אחרים,

אפילו מ' הצטרף כמעט לכל דבר והיה מצחיק לקלוט שעד עכשיו לא שמתי לב שהוא מעשן, ידעתי, אבל לא שמתי לב.

ברגע שהגענו והתפעלנו מזה שהמרפסת עם הנוף שקיבלנו גדולה יותר מהסלון שלנו בבית (והסלון שלנו גדול) ובפינה היה ג'קוזי ובפנים חוץ מהכל היה מטבח בתוך ארון.. אז היא התקשרה ויצאתי למרפסת השלישית כי הבנתי שמה שאני רוצה שישאר בגדר עסקים שלי יצטרכו להיות השיחות שלי, ללא הסחות דעת ומבטים שיפריעו לי להחלטות. היא בישרה לי בשורות מדהימות, או שזה שהיא בכלל התקשרה אליי למרות הכל והייתה מאוד רצינית גרם לי לבשורות להשמע טובות.

אני ואמא הלכנו לטרקלין ושם קצת הסתמסתי איתה על פרטים עד שהבנתי שזה מכעיס את אמא שלי שאני מתעסקת בזה באמצע חופשה.

עלינו בחזרה לסוויטה,

נכנסתי רק לכמה זמן לג'קוזי, אחריי שהתקלחתי ביקשנו שמישהו יעלה לבדוק את הטלויזיה.

הוא: כן. מה הבעיה?

אמא: אני לא יודעת, תשאל אותה.

אני: יש פה חסימה למלא ערוצים ולא קיבלנו קוד

הוא: את רוצה שאני אפתח את זה?

אני:אממ כן.

הוא פותח- פורנו זוועתי על המסך.

אני: O_O

הוא: (מגחח) זהו?

אני:(חושבת לעצמי בתמימות איך נפלתי דווקא על הערוץ הזה?) זה פתח את הכל?

הוא: את רוצה שאני אפתח לך את הכל ?!

אני לא מבינה כלום.

הוא: אם את תרצי שאני אפתח לך חסימה מסויימת תתקשרי ואני יעשה את הקוד. (מהסס ומביט באמא שלי..) כדאי אבל שתשאלי קודם את אמא אם היא מרשה.

אני מתחילה לקלוט.

אמא בשולחן רחוק: למה? יש שם דברים לא צנועים?

אני מתחילה להתפקע מצחוק על התמימות שלי,

הוא- משחרר את הצחוק שהדחיק עד עכשיו בחיוכים וגיחוחים.

אני- לא חשוב.

הוא לאמא שלי- לא חשוב (ומסתכל עליי עדיין בגיחוח מבסוט.מניח את השלט ויוצא)

אחי הגדול מהחדר ליד שכנראה שמע יוצא בצחוק וממלמל כמה אני גאונה.

אחר כך הלכתי לכיסא- מיטה שבמרפסת מול הנוף וחייגתי לחברה טובה, סתם דיברנו וכשסיפרתי לה מה קרה היא לא הפסיקה לצחוק,

מסתבר שהיא הבינה מההתחלה למה הערוצים היו חסומים,

היא נחמד לדבר איתה ולהבין שאשכרה לא היה לי סיבה להתקשר אלייה אבל חייגתי והשיחה פשוט זרמה ופתאום היו לי מלא סיבות לדבר איתה. לא הפסקנו לדבר עד שאחי אמר שאני  אלך להתלבש ואנחנו צריכים לרדת לארוחת ערב, גם אחר כך לקח לי זמן לנתק.

בכל מקרה, לא אפרט את היום השני והשלישי.

עכשיו אני בחדר שלי ששיפצתי  יום לפני שיצאנו לחופשה ואני ממש מתענגת עליו ועל האוירה שיש בו.

כשבכל אזעקה כולם היו נכנסים לחדר שלי ואמא הייתה רואה את הבלאגן ואומרת "את לא מארחת אותנו יפה" חשבתי שהיא צודקת וצריך לשנות משהו מסויים שימנע מעשרות שקיות להיות על הרצפה וממלא פירטי תפירה להיות על השולחן. בסופו של דבר תקתקתי את החדר, נפטרתי משקיות, הרמתי קלסרים למעלה, הגבהתי את המראה, הוספתי מפות, החלפתי את הסדין ללבן ונתתי לכריות ולשמיכה לעשות את עבודת הצבע. בכל מקרה מאוד מסודר כאן ונחמד לשבת פה למרות שנגמרה המלחמה.

סוף סוף "אשמת הכוכבים" חזר אליי!

לא אוהבת להעביר אותו ולהוציא אותו מהארון הקטנטנן שלי, 

זה תמיד מרגיש לי כאילו איזה משהו חשוב נלקח ממני,

כאילו אני מפחדת שמי שהולך לקרוא בו ידמיין את הדמויות לא נכון..

אומנם העטיפה החלקלקה והשקופה שעטפתי איתה את הספר נהייתה מחוספסת יותר

אבל אני לא נותנת לזה להטריד אותי.

כדאי שאני אשיג לעצמי מזגן לחדר למרות שהקיץ בסופו, לא כדאי לחכות עד הקיץ הבא וללכת לישון במיטות אחרות בבית כי חם לי בחדר ורק לי אין תריס למזגן הראשי.

אין לי ממש מטרה וסוף לכתיבה הזו,

אין לי ממש מטרה גדולה לכל מה שאני עושה,

לא בקטע המדכא אבל יש משהו שהייתי רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלי וזה- ידעה לחיות.

אני לא חושבת שלהיות מיוחד זה כל כך מיוחד,

לעשות את הדברים הגדולים זה לא כזה גדול היום

המטרה שלי היא לחיות. לחיות בין הדברים הפשוטים והמשעממים.

 אני לא יודעת מה להגיד,

אני פשוט ממשיכה ללכת..