הרבה זמן לא כתבתי. קצת חלודה.
זאת אומרת- תמיד כתבתי במחברות שלי (למרות שגם עליהן עשיתי חרם של שבועיים כן-שבועיים לא) אבל לא כתבתי לעוד בני אדם.
עוד אנשים שיכולים לקרוא את המחשבות שרצות. כי הן רצות רצות ולפעמים מרגיש שרק אני חווה אותן.
נראה שעולים לפני השטח ציטוטים של עצמי יותר מאשר חומר מקורי.
נראה שעדיין לא נטמעתי בחזרה בתפאורה שאני בניתי לעצמי.
אני מנסה לחיות עם כל הלב
וזה משהו שדורש לכבות אותו לפעמים
כדי להרגיש אחר כך נכון יותר.
"נכון"... חזק יותר, שלך יותר...
אולי כיביתי אותו מידי פעמים.
אולי לא כיביתי בכלל ואני רק חושבת ככה
כי אני כועסת על כל מה שקורה לי
ואין לי מושג למה אני לא בוחרת במסלול אחר.
בחשד שזה שייך לחוסר אומץ- כל הסימנים מובילים לשם.
אבל אני מרגישה שזה פשוט לא רלוונטי לגביי.
כאילו היה איזה גיל 13 שהבטחתי לעצמי בו שלעולם לא אשחק בצעצועים שהם לא שלי
ולהיות חסר אומץ נשמע לי כמו משהו שיכול להיות רק זמני.
מתלבטת אם לשים לי בשיר הבא איזה אחד שנוגע במקום ההוא. או אחד אחר שנוגע באותו המקום בדיוק.
קצת מפחדת מזה. כי הם עדיין לא הפכו לשירים של דרך אגב בעיניי לא משנה ששמעתי בעיקר אותם בחודשים האחרונים.
תמיד טוב שיש פרסומות נודניקיות של יוטיוב שינתקו את הדרמה.
אבל בסוף אני מפעילה אותם ומתעמתת עם עצמי של פעם.
זה לא שהיא מתנשאת עליי שהיא הייתה טובה יותר...זה..
זה שאני גאה בה על ההחלטות הקשות שהיא לקחה
ולא מבינה למה היא הבטיחה לי שמהמקום שלי יהיה לי יותר ברור למה בחרתי ככה.
שוב אני צריכה להקים את הנגב.
מחדש.
נראה שאני בימים האחרונים דואגת להגיד לעצמי שוב ושוב
כמה פתית הייתי
מכמה צדדים סגרתי על עצמי
איזו דמות מחוייבת
מאיפה המצאתי את האמונה הזו?
ולמה לעזאזל אני לא קוטעת את זה?!
ואז אני יושבת בשלוש וחצי לפנות בוקר כאילו בשביל עבודה ללימודים
ובכל השעות האלו שואלת אותו
שוב אני צריכה להקים את הנגב.
מחדש.
ונראה שאני רוצה רק לזרוק הכל
לשבור את הכלים
למרוד.
ואז יושבת במדבר הזה
ומסוגלת
ורוצה
להקשיב לשקט הזה,
לא, -
לכלום הזה
לי
ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון