מצב המבצע מתנדנד. על אף שמהדורות החדשות עברו לשלבי הסיכום וכוח צה"ל יצא מהרצועה, הפסקת האש קרסה.
ברחבי המדינה יושבים אנשים שעבורם עד לא מזמן האזעקה הייתה עוד אלמנט מתוך תוכנית חדשות או מוטיב חוזר בסיפורים של החברים מהדרום. אמנם אין להם מדים, אבל זה לא מונע מהם לקחת נשק ולירות לכל עבר. לא מדובר ברובה, אקדח או כל אמצעי לחימה אחר, אלא בכלי שנועד לחדש, אך עם הזמן התגלו בו גם צדדי הרס. בעזרת המקלדת הם מביעים את דעותיהם הנחרצות כאילו הם מכהנים בתור שרי ממשלה או מפקדי צבא משכילים שנגועים בסוד העניינים. הם לא רגע לא עוצרים לחשוב שאולי יש מידע מסווג שנסתר מעיניהם, שלכל אחד מהחיילים שנמצאים בעומק הרצועה יש חלומות, רצונות, משפחה וחברים. אי אפשר לנהוג בהם כחיילי צעצוע. אילו המבצע היה תלוי רק באדם אחד, אני בטוח שהוא היה מנהל אותו על הצד הטוב ביותר. אבל בעולם שלנו, שבו אלפי מדינות עוינות מסבות את מבטם לעבר ישראל, אי אפשר לנהוג אחרת.
הפתרון האידיאלי למצב הוא שנשאר מאוחדים מול כל אלה העומדים לכלותינו ולא נתרום להרחבת הקרע שקיים בעם. מותר לחלוק, להתעצבן או לכעוס, אך לכל דבר יש דרך.
עד כמה שניתן על פי החוק,
sufti
ויתר על כל זכויות היוצרים וזכויות קשורות או שכנות ל
מלחמת רשת.
עבודה זו מתפרסמת מ:
ישראל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
