|
| 10/2015
פעם כך חשבתי
הנפש שלי בוכה ושמחה יחד. עד לא מזמן הייתי מסוג הילדים שהורים היו מבקשים מילדיהם שיהיו כמותם, אלה שכולם מקנאים בפלפולם הלימודי. איש קוצר ובורא. בעל חלומות ותקוות, חזון. סמל הצלחה. אבל מעולם לא קצרתי. מעולם לא נהנתי מתנובת עמל כפיי. אולי מפני שאף פעם לא הצלחתי לזרוע. אין לי כל העשרה לימודית, לא פקדתי חדרי חוגים ולא למדתי עצמי שום אמנות. הרגשתי ששנים רבות נבצר ממני להגיע למטרת חיי, להגשים את יעודי.
אבל האם זו מטרת האמת של חיי? האם נבראתי לשם הגשמת יעדים בקצב מסחרר?
חשבתי כך, עד לאחרונה.
הכרנו בצירוף מקרים אלוהי. היא שכחה להסתיר את פרטי ההתקשרות עמה, אני שלחתי הודעה סתמית. שני טעויות שיצרו מערכת יחסים מתקנת, שכבר תקנה למעלה מעשרות בעיות בחיינו הפרטיים.
בכל שלב בקשר הזוגי שלנו, חשפנו עוד פרטים על אירועים "מקריים" שהתרחשו במקרה לחלוטין במסכת ההיכרות שלנו.
"אני יכול לגרום לך להתרגש בכל מצב", אמרתי לה באחת משיחותינו הרבות.
"אני לא חושבת. אני הולכת עכשיו... ואף פעם לא התרגשתי בהליכה", היא שללה.
מיותר לציין שאחרי כן היא הודתה בפניי על גודל התרגשותה.
לפעמים אירועים בחיינו נדמים לנו כמיותרים, חסרי משמעות ותוכן. גם אני חשבתי כך, עד שהכרתי אותה. לולא האירועים הריקים מתוכן ומשמעות בעברי הרחוק, לא היינו מכירים. אילו הייתי בעל אמצעים וידע, הייתי במקום אחר ולא שולח הודעה סתמית.
החיים מתוכננים. העתיד מלא במבוכים וסודות. הישארו מוכנים, ההצגה רק החלה...
דרך אגב, אני יכול לומר שבזכות הטעות הפרטית שלי ניצלו חייהם של מספר אנשים יקרים. צאו למשימה!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
