לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  sufti

בן: 27



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מסע הנדודים


אתה מספר לכולם שאתה מכיר את עצמך הכי טוב, הרי אתם ביחד כבר 19 שנה,
אבל מתי תבין שזו בסך הכול רק מגננה ותצא כבר מהסרט,
הרי כבר שנים שהאני הפנימי שלך זרוק בצד, ליד הדלת.
אנשים משתנים, לא משנה כמה תכחיש ותנסה לזהות את עצמך שעות מול המראה,
היא גם ככה לא תרצה אותך, כי מי תרצה אדם עם צלקות ומחלות, אז כל זה בשביל מה? אה?
תארוז את עצמך ואת הקביים של החיים, בגלל שגם אם בסוף תחזרו, אתה לא חושב שזה יהיה שונה לעולמים?
הפחד שיחלחל לעצמות שלך לא ייתן לך לישון, לא תפסיק לחשוב אם היא תלך באישון לילה, זה לא שהיא לא עשתה את זה בפעם הקודמת, אחרי הריב המטופש והראשון.
אולי היעוד שלך הוא לחיות חיים של כאב הנדודים, בינה לבין החיים האמיתיים. כל נווד יספר לך על המחסור במים, הכאב, האבנים, אבל היי, לפחות הוא לא כמו כולם, לא תלוי באחרים,
אז למה אתה נווד ועדיין תלוי בכל מה שהיא תאמר או תעשה?
ולמה לא משנה כמה רחוק תלך, אתה עדיין תרגיש על הקצה?
אני לא רוצה להיות הפסימיסט שיגיד שמסע הנדודים נגמר רק כשאתה מונח בתוך ארון,
אז יאללה, לילה טוב, אולי אנסה טיפה לישון...
נכתב על ידי sufti , 5/7/2017 14:24   בקטגוריות פסימי, שחרור קיטור, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מכתב פתוח


אני יודע שאת לא עושה זאת מכוונה רעה. אני יודע שאת רק מנסה לגונן על אוצרך הפרטי שנפגע פעם אחר פעם. שנתיים הופקדתי לשמור ולהגן עלייך ועליו. השתדלתי לבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר. נכון שלפעמים היו רגעי שבירה, רגעים שבהם דרך ההתמודדות הקלה ביותר הייתה לעזוב, אבל מעולם לא מעלתי במשימה שלקחתי על עצמי, זו תמיד הייתה מטרת החיים העליונה שלי.
ידעתי שהסכנה יכולה לארוב בכל מקום אפשרי, מפנים ומחוץ, נפשי המיוסרת והמצולקת יכולה להעיד על כך. לכן שמרתי עלייך בקנאות וחשדתי גם באנשים הכשרים ביותר, ידידייך ושותפייך התמימים. אבל בדיוק כשהורדתי את עיניי לשנייה, כשצרה אחרת העסיקה את תשומת ליבי, נפגעת ולא הייתי שם לספק לך מחסה והגנה. אמרתי שתמיד אשמור ואגן עלייך, היכן הייתי דאז? מה שווים כל הבטחותיי אם ברגע האמת התרכזתי ביגוני הפרטי ולא במשימה הנעלה מכל?
ימים רבים עברו עד שהבנתי את גודל הצרה שנפלה על שנינו. ימים שבהם הכל הפך להיות מאוחר מדי. מאוחר מדי להגן, מאוחר מדי לתקן, מאוחר מדי לחזור. 
אהובתי, אני יודע שאת הסובלת העיקרית מהצרה הזאת. איני מפיל מאום מגודל סבלך. אני מנסה בכל כוחי לפחות לא להרבות עלייך קשיים, מפני שאיני מוצא פתח בגדר התיל שבנית סביבך שדרכו אוכל לעזור לך. אבל אני לא מצליח, אני נקרע בין הפטיש אל הסדן. ימים שלמים אני מסתובב בין הרצון להקל עלייך ולמנוע מדברים אחרים להכביד עלייך לבין הצורך שלך שאפקיר אותך ואאפשר לך לעשות דברים שהם לא בדיוק האמת בעיניי. 
תמיד הגנת עליי ועשית הכל כדי שאזכה לטיפול הגון ומסור בטענה שאם את היית במצב הזה, הייתי רוצה לעשות אותו הדבר, אבל כעת, כשאת במצב קשה יותר מכל הרגעים שעברו עליי, אין את מאפשרת לי לנהוג כך – לעזור לך.
אני מאמין שאת זוכרת רגעים בקשר היפה והתמים שלנו. עברנו מכשולים מכל קשת הגוונים ותמיד התגאנו בעובדה שאנחנו יחד באש ובמים, האמנם? 
אולי את צודקת כשאת מדירה אותי מאש הסכנה. הייתה לי משימה אחת וגם בה לא פעלתי כראוי. רק אנשים מובחרים וטובים אמורים להיות מופקדים על נסיכה כמוך. לא אני.
אבל אהובתי, שנינו יודעים כמה כוחות עצומים קיימים במערכת היחסים שלנו שיכולה לתקן עשרות פגמים נפשיים וחיצוניים. מדוע עלינו להניח הכל בצד ולברוח? מדוע לא להעמיד את הקשר שלנו במבחן האש שעברנו יחד פעמים רבות? אין זה המקום למנות את חטאי העבר שלנו, אבל עמוק בתוכך את יודעת אותם, ויודעת כיצד עמדנו בגבורה פעם אחר פעם. 
אהובתי, אני מבקש שתואילי בטובך לתת לי הזדמנות להשלים את הייעוד שלי ורק אז אוכל להסכים לעזוב, כשאדע שיהיה לך טוב יותר.
אני אוהב אותך. אהבת אמת. אהבה שלא תלויה בדבר. 
שלך, 
המלאך שהיה אמור לשמור עלייך
נכתב על ידי sufti , 25/4/2016 15:43   בקטגוריות אהבה ויחסים, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פעם כך חשבתי


הנפש שלי בוכה ושמחה יחד. עד לא מזמן הייתי מסוג הילדים שהורים היו מבקשים מילדיהם שיהיו כמותם, אלה שכולם מקנאים בפלפולם הלימודי. איש קוצר ובורא. בעל חלומות ותקוות, חזון. סמל הצלחה. אבל מעולם לא קצרתי. מעולם לא נהנתי מתנובת עמל כפיי. אולי מפני שאף פעם לא הצלחתי לזרוע. אין לי כל העשרה לימודית, לא פקדתי חדרי חוגים ולא למדתי עצמי שום אמנות. הרגשתי ששנים רבות נבצר ממני להגיע למטרת חיי, להגשים את יעודי.
אבל האם זו מטרת האמת של חיי? האם נבראתי לשם הגשמת יעדים בקצב מסחרר?
חשבתי כך, עד לאחרונה.
הכרנו בצירוף מקרים אלוהי. היא שכחה להסתיר את פרטי ההתקשרות עמה, אני שלחתי הודעה סתמית. שני טעויות שיצרו מערכת יחסים מתקנת, שכבר תקנה למעלה מעשרות בעיות בחיינו הפרטיים.
בכל שלב בקשר הזוגי שלנו, חשפנו עוד פרטים על אירועים "מקריים" שהתרחשו במקרה לחלוטין במסכת ההיכרות שלנו.
"אני יכול לגרום לך להתרגש בכל מצב", אמרתי לה באחת משיחותינו הרבות.
"אני לא חושבת. אני הולכת עכשיו... ואף פעם לא התרגשתי בהליכה", היא שללה.
מיותר לציין שאחרי כן היא הודתה בפניי על גודל התרגשותה.
לפעמים אירועים בחיינו נדמים לנו כמיותרים, חסרי משמעות ותוכן. גם אני חשבתי כך, עד שהכרתי אותה. לולא האירועים הריקים מתוכן ומשמעות בעברי הרחוק, לא היינו מכירים. אילו הייתי בעל אמצעים וידע, הייתי במקום אחר ולא שולח הודעה סתמית.
החיים מתוכננים. העתיד מלא במבוכים וסודות. הישארו מוכנים, ההצגה רק החלה...
דרך אגב, אני יכול לומר שבזכות הטעות הפרטית שלי ניצלו חייהם של מספר אנשים יקרים. צאו למשימה!
נכתב על ידי sufti , 7/10/2015 10:39   בקטגוריות חברה, כבוד, אופטימי, אהבה ויחסים, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לsufti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על sufti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)