פעם בשנה בערבה הבוכיה

עמדה שם, תמוהה.

בצורה אנטרופולוגית החליטה לעבור בין חברה לחברה.

כלכך הרבה אופקים פתחה.

כלכך הרבה עובדות הפכו לנקודות למחשבה.

והיא. היא נותרה בודדה.

מול שדה ריק-מלא בעשבים.

מול אוויר מחניק.

מול אדם מלא וסגור.

והכל, הכל בהתייחסות לעצמה.

כי מעכשיו זה לא הם ככה והיא ככה.

מעכשיו זה היא ככה בזכותם, והם ככה בזכותה.

כולם משפיעים וכולם מושפעים.

וככה מתחילה האזרחות שלה, בישראל הציונית. 

האמביוולנטית הזו.