אז לקחתי לי הפסקה די גדולה מהבלוג ומדיאטות ובימים האחרונים התחלתי להרגיש שוב נורא עם המשקל שלי ועם הגוף שלי ..
לפני כמה ימים הייתי חולה והרופאה שלי לא הייתה והייתי צריכה להיכנס לרופא אחר , הוא עשה לי את הבדיקות הרגילות ואחרכך ביקש ממני לעלות על המשקל ישר שאלתי עם אני חייבת והוא רק הנהן עם הראש , הרגשתי כזאת מבוכה .. רציתי לקבור את עצמי , אבא שלי היה בחדר וידעתי שהוא יישמע את המספר הוא ייתאכזב וייתבייש בבת השמנה שלו .. שחזרתי הביתה רצתי למיטה , לכרית שלי ולא הפסקתי לבכות במשך חצי שעה רק עם המוזיקה העצובה שמרגיעה אותי והכרית הרכה בכיתי ובכיתי ...
לפעמים אני מאשימה את אמא שלי שהעבירה לי את זה בגנים אבל שאני באמת חושבת על זה .. זה לא באשמתה .
אני זאת שלא מפסיקה לאכול
אני זאת שלא מאמינה בעצמה
אני זאת ששוברת דיאטות
אני הילדה השמנה תמיד
אני הילדה המכוערת תמיד
אני הילדה המתוסכת תמיד
לפעמים בלילה אני יוצאת לגינה , יושבת על הספסל מסתכלת לשמיים ומנסה לדבר , עם מישהו שם למעלה
עם מישהו שאולי קבע את הגורל שלי , אולי עם מישהו שיצר אותי ומנסה לדבר איתו , להבין למה הוא העניש אותי ככה , למה דווקא אני
למה ילדות שאוכלות בלי סוף לא משמינות גרם ושאני רק שותה מים ואני מרגישה שאני עולה 5 קילו
יכול להיות שאני סתם מחפשת להאשים מישהו , שאני לא באמת מסוגלת לקחת את האחריות על עצמי .. שאני הרסתי לעצמי את הגוף ,
שאני הרסתי לעצמי את החיים ..
ואת התסכול הזה אני מוציאה בכאב .. כבר נמאס לי לחתוך כי אני מרגישה שאמא שלי עוד שנייה תראה את זה , שעוד שנייה אני יימצא
את עצמי במוסד למחלות נפש ..
אני לא באמת חושבת שיש לי מחלה או משהו .. אני לא כמו כולם פה בפרו אנה . אני לא שוקלת 40 ולא50 וגם לא60 .
אני מרגישה שאני שונה פה מכולם , שאני השמנה היחידה .
כמו בכל מקום .. השמנה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
