אתמול מכבי זכו,ומהשנייה הזו התחיל פסטיבל הצבועים.אני אוהדת הפועל,ויכולה להגיד לכם שאני אוכלת את הלב,כמו שאריק איינשטיין ניבא.
אבל מעבר לאוכלת את הלב אני גם עצבנית ומסתוסכלת.
מתוסכלת מתופעת העדר שיש במדינה הזו,מפתועת הרדיפה אחר עגל הזהב.
כי היום זו מכבי ומחר זה ההוא מהאח הגדול ומחרתיים זו סלבית חדשה,העיקר להשאר בכותרות.
לרדוף אחר ההצלחה כאילו היא אוויר לנשימה.
במשך היממה האחרונה המשפט ששמעתי הכי הרבה הוא "למה את לא מפרגנת?"
אז הנה לכם,תשובה:
אני לא מפרגנת כי אני אוהדת הפועל.הפועל תל אביב.
וכן הייתי מפרגנת למי שמייצגת את ישראל,אבל מכבי לא מייצגת אותם.מכבי מייצגת את הקהל שלה בלבד.
אבל זה לא באמת משנה נכון?
אתכם תייצג כל מי שתנצח.
ושיהיה לכם ברור שכמכבי מנצחים את הפועל במשחק טוב אני יודעת לפרגן.זה לא הניצחון שמפריע לי
זו התופעה הזאת לרדוף אחרי כל מה שחם.
עכשיו חוגגים את הניצחון כלכך הרבה אנשים שרובם בכלל לא ראו את המשחק,ואם הם ראו,אז זה היה המשחק הראשון.
דיי לצביעות ולטמטום הזה..
אני אוהדת הפועל תל אביב ואני תמיד אשאר אוהדת הפועל תל אביב.
עם כסף או בלי..