 כינוי:
just me? :) מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הוסף מסר | 1/2013
מלכים א' – פרקים י"ז-י"ט
מלחמתו של אליהו הנביא בנביאי הבעל
דמותו של אליהו הנביא
אליהו היה נביא בממלכת ישראל, לאחר פילוג הממלכה.
אליהו ניבא בימי אחאב ובנו אחזיה (בערך במאה ה - 9 לפנה"ס), אשר מלכו בממלכת ישראל.
פעולתו הנבואית (=תפקידו כנביא ומעשיו) התמקדה בעיקר במאבק בעבודת הבעל (אל הפריון והגשם, עבודה זרה) תושבי ממלכת ישראל האמינו בבעל שהיה אל חשוב לגויים ולעמים הזרים. בעקבות כך התעמת אליהו עם התושבים והמלכים בממלכת ישראל ונדד בממלכת ישראל ומחוצה לה.
בתקופה בה אליהו מנבא הממלכה משגשגת, פורחת ומצליחה הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית. אחאב, מלך ישראל באותה התקופה, קשר קשרי חוץ טובים עם ממלכות זרות וחזקות, כמו סוריה וצור. מצד שני אחאב היה מלך חוטא מאוד: חטאו העיקרי של אחאב היה בכך שנשא אשה נוכריה בשם איזבל (אשה מהעם הצידוני) אשר הביאה עבודה זרה (עבודת הבעל) אל ממלכת ישראל.
שליחותו של אליהו מתחילה בפרק יז', כאשר אליהו מודיע למלך אחאב שתבוא בצורת על ממלכת ישראל בגלל העבודה הזרה. כך נפתח הסכסוך והעימות בין נביא האל (אליהו) לבין אחאב ונביאי הבעל, בין האל לבין העבודה הזרה.
אליהו נתפס בעיני חוקרי המקרא כמנהיג השואף לשלמות וכמושיע את היחיד ואת הציבור בשעות הקשות ביותר. אליהו מתגלה כדמות רוחנית, השואפת להשיג את מטרתה ללא חשש וללא פחד והוא דורש שסביבתו תצטרף אליו ואל מאבקו ללא ספקות. אליהו מתואר כנביא הסובל בדרך כלל ממצבי רוח ולעיתים הוא חש דיכאון או ייאוש. כאשר ציפיותיו לא מתגשמות או כאשר אין הוא מצליח להשיג את מטרתו הוא נתקף אכזבה עמוקה.
כל דמותו של אליהו הנביא עטופה במסתורין. דמותו לא רק מתוארת ע"י תפקידו כנביא אלא גם מעוצבת ע"י מראהו החיצוני: "איש בעל שיער ואזור עור אזור במותניו (מלכים ב' א' 8) והוא היה לבוש אדרת (מלכים א' יט' 19) ו אדרת זו הייתה בעלת צורה מיוחדת: "אדרת אליהו" (מלכים ב' ב' 13-14).
68 פעמים נזכר שמו של אליהו בסיפורי המקרא ו 66 מתוכם מופיעים בספר מלכים. כשמו כן תפקידו: נביא לאלוהים ובשליחותו של האל פעל ומסר את נפשו.
הכתוב אינו מוסר מידע לגבי ייחוסו של אליהו, מעמדו והשתייכותו אל משפחה מסוימת ורק מתוך כינוי "אליהו התשבי" ניתן להגיע למסקנה שהשתייך אל תושבי הגלעד, אשר ישבו בתשבה. בבתי מדרש הועלתה השאלה מהיכן הגיע אליהו והועלו מספר תשובות: משבט בנימין או גד (שבט גד ישב באזור הגלעד שם הייתה נמצאת תשבה) וקיימות עוד כמה השערות בנושא.
פרק ט"ז פס' 23-33: הקדמה לסיפורי אליהו הנביא
מחבר ספר מלכים מדווח באופן סינכרוני (מקביל, בו זמני) על מלכי יהודה ועל מלכי ישראל:
ממלכת יהודה – המלך הראשון היה רחבעם, אחריו מלך בנו אבים ואחריו אסא בנו.
מתחילת מלכותו של מלך רחבעם (בן שלמה), בערך ב 930 לפנ"הס ועד 870 לפנה"ס (סיום מלכותו של אסא) מלכה שושלת רצופה של מלכים מבית דוד. עובדה זו מצביעה על יציבות מדינית של ממלכת יהודה.
ממלכת ישראל – בתחילה מלך ירבעם, אחריו בנו נדב, לאחר מכן מלכו בעשא, אלו (בנו של
באשע, זמרי, ועמרי (אביו של אחאב). בממלכת ישראל, החל מ 930 לפנה"ס (מלכות ירבעם) ועד 873 לפנה"ס (סיום מלכות עומרי) עלו וירדו 7 מלכים בני שבטים שונים, דבר המצביע על חוסר
יציבות מדינית בממלכת ישראל.
פס' 23-28: מלכות עומרי
ממלכת ישראל סבלה זמן רב מחוסר יציבות מדינית עד עליית עומרי לשלטון. בימיו התייצב השלטון בממלכת ישראל והיו יחסי שלום עם ממלכת יהודה. הוא פעל למען קשרי שלום ומסחר עם המדינות סביב. יש הסבורים שהוא יזם את נישואי בנו לאיזבל, בתו של מלך צידון, כדי לקשור קשרים עם צידון כנגד אשור.
מפעלו החשוב היה בניית שומרון כעיר הבירה של ממלכת ישראל.
מדרש השם של העיר שומרון: עמרי קנה את הר שומרון מאדם בשם שמר בשני כיכרות כסף ועל שם אותו אדם קרא לעיר שמרון. עמרי הפך אותה לעיר הבירה הקבועה של ממלכת ישראל. כידוע, ירבעם, המלך הראשון בישראל, קבע את שכם ולאחר מכן את פנואל כערי הבירה של ישראל. לאחר מכן תרצה נקבעה בעיר הבירה. עומרי ישב בתרצה, עד אשר הפך את שומרון לעיר הבירה.
מיקומה של שומרון הוא מיקום אסטרטגי כיוון שהיא חולשת על צומת דרכים חשובה, המובילות אל אזור החוף המערבי, אל שכם ונהר הירדן שבמזרח, אל עמק יזרעאל בצפון ולירושלים בדרום. שומרון שימשה מרכז מדיני תרבותי במשך כל תקופת ממלכת ישראל, עד לגלותה. חז"ל שבחו את עמרי על מעשה ואמרו "מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף
כרך אחד בארץ ישראל".
למרות פועלו המדיני, המחבר מציין את חטאיו הדתיים של עומרי: "ויעש עומרי הרע בעיני האל...וירע מכל אשר לפניו: וילך בכל דרך ירבעם..." (25-26). כנראה עקב הנישואים
לאיזבל והקשרים עם מדינות סביב, הוחדרה עבודה זרה אל ממלכת ישראל.
פס' 29-33: מלכות אחאב
בפרקים ט"ז-י"ט מספר המחבר על המתרחש בממלכת ישראל, עליה מולך המלך אחאב.
אחאב , בנו של עומרי, מלך בממלכת ישראל 22 שנים, בין השנים 870-850 לפנה"ס.
מעשיו של אחאב המלך:
א. ביסוס מעמדה המדיני של ממלכת ישראל והידוק היחסים עם מדינות זרות שכנות ע"י נישואים דיפלומטיים לאיזבל הצידונית ונישואי ביתו עתליה למלך יהודה.
ב. לחם בארם ובאשור על מנת להפוך את ממלכת ישראל לעצמאית ולשחרר אותה מעול הממלכות הזרות הסובבות אותה. אחאאב היה מצביא דגול בעל צבא חזק. מתוך מגילות ארמיות ואשוריות התגלה כי לאחאב היה צבא גדול ומוכשר וכלי נשק רבים.
ג. "ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט..." (31): נאמר על אחאב שחטא יותר מירבעם ושחטאי ירבעם נחשבו לקלים לעומת חטאי אחאב. בעקבות נישואיו לאיזבל הצידונית חדרה עבודת הבעל=עבודה זרה אל ממלכת ישראל ואחאב היה ידוע כמלך החוטא ביותר בישראל. איזבל קיבצה נביאים, נביאי הבעל והאשרה, שתפקידם היה להסית את העם אל עבודת הבעל.
מחבר ספר מלכים ראה באחאב כאחד הגורמים המרכזיים לחורבן ממלכת ישראל והגלייתה לאשור בשנת 722 לפנה"ס.
פרק י"ז
פסוק 1:פס' 1 מהווה אכספוזיציה לכל הפרק. בפס' זה מוצגים הדמויות הפועלות (אחאב ואליהו), הבעיה המרכזית (בצורת בעקבות חטאים) ואת אליהו כנביא האל מצד אחד אבל
גם כאדם עצמאי, הפועל על דעת עצמו.
מהי הסיבה לבצורת ומיהו אליהו הנביא?
ניתן להסיק שעקב החטאים, המפורטים בפרק הקודם, האל מעניש את אחאב וממלכתו. הבצורת נמשכה שנתיים. לגבי עונש הבצורת על עבודת אלילים ניתן ללמוד מדברים יא' 17-16: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים...וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה..." עונש המבול הוא עונש למידה כנגד מידה: אחאב האמין בבעל, אל הגשם והפריון ולכן האל מעניש בבצורת. כך האל מוכיח שהוא האל היחיד
והוא השולט באיתני הטבע.
לגבי דמותו של אליהו אין אנו מקבלים אינפורמציה לגבי אחד הנביאים הידועים והגדולים בתקופת המקרא. יש המניחים כי הסופר המקראי רצה להתמקד בסיפור עצמו ולספר על אליהו רק מרגע התחלת הסיפור בפרק יז' ולכן לא הרחיב וסיפר לגבי דמותו של אליהו. האינפורמציה היחידה שנמסרת לנו היא שאליהו הוא תשבי וכנראה שתשבי הכוונה היא לעיר תשבי אשר היתה נמצאת בעבר הירדן המזרחי, בגלעד. ייתכן שתשבי הוא שם המשפחה של אליהו. מן הצירוף "אשר עמדתי לפניו" ניתן להסיק כי אליהו היה בעל מעמד חשוב כיוון שהוא מעיד על עצמו כי עמד לפני האל, כלומר יש לו קשר מיוחד עם האל והוא נביא בדרגה גבוהה. שמו של אליהו הוא שם שכיח בישראל ומשמעותו היא: אלי+ה'.
אליהו פונה אל אחאב ופותח את דבריו במלים "חי ה' אלוהי ישראל..." – לפנינו פתיחה בלשון שבועה על מנת להדגיש כי דבריו הם דברי האל וברי ביצוע,שאלוהים הוא האל של עם ישראל ורמז לברית שבין העם לבין האל.
הנס הראשון - פסוקים 7-2: אליהו מסתתר בנחל כרית
האל מצווה על אליהו הנביא ללכת להסתתר לכיוון מזרח, בנחל כרית. נחל כרית הוא אחד הנחלים אשר נשפכים אל הירדן מצידו המזרחי או המערבי וחוקרים שנויים במחלוקת לגבי זיהוי מדויק של הנחל. האל מבקש מאליהו שיסתתר באחת המערות הסמוכות לנחל. קיים מדרש שם בשם הנחל: הבצורת הבאה על ישראל הכריתה (השמידה) כל אדם ובהמה.
מדוע מסתתר אליהו בנחל: 1. כדי שיוכל להשיג מקור מים זמין. 2. כדי לברוח מאחאב אשר ברגע שישמע על נבואת הפורענות של אליהו ירצה לפגוע בו. 3. כדי להוכיח לאחאב כי הבצורת היא רצון האל ובשליטתו ורק כאשר ירצה האל בהפסקת הבצורת היא אכן תפסק.
האל מצווה על העורבים לכלכל את אליהו, כלומר להביא אליו מזון מידי יום.
"עורבים" = 1. סוחרים (עפ"י יחזקאל כ"ז 27), 2. שם של עם 3. שם של עוף (הפירוש המקובל).
רש"י ורד"ק פרשו שציווי הציפורים משמעותו שהאל עורר בציפורים את הרצון לכלכל את אליהו. בחירת הציפורים השחורים כמכלכלים את אליהו היא על מנת להדגיש את הנס הראשון בפרק, אחד מיני רבים אשר מופיעים בהמשך הפרק, נס אשר בו ציפורים מביאות מזון לאליהו ועוד העורבים הידועים כגזלנים ואפילו את ילדיהם הם אינם מכלכלים ואינם מאכילים.
אליהו ישב בנחל עד אשר יבש, במשך שנה="ימים". אליהו עוזב את הנחל לאחר שיבש ומכך ניתן להסיק כי הבצורת החמירה.
הנס השני - פסוקים 16-8: אליהו בבית האלמנה
כאשר יבש הנחל ומצב הבצורת החמיר מצווה האל על אליהו ללכת אל אלמנה והוא יעורר בליבה מחשבה לעזור לאליהו ולכלכל אותו. משמעות המילה “ציוויתי" אינה במשמעות של ציווי אלא במשמעות של לעורר מחשבה בלב האדם.
אליהו מגיע לעיר "צרפת" המזוהה כעיר אשר היתה נמצאת בין צור לבין צידון. הבצורת משפיעה גם על צידון ומכאן עולה שכוחו של האל משפיע גם על עמים סביב – האל הוא אל אוניברסאלי.
אליהו פוגש את האשה האלמנה. בתקופת המקרא אישה אלמנה היתה לבושה בבגדי אבל וכך היו מזהים נשים אלמנות. כך גם זיהה אליהו את האישה האלמנה אשר אליה שלח אותו האל. בנוסף, האישה מקוששת בעצמה עצים ומכאן עולה שהיא לבדה.
אליהו מעמיד את האלמנה בשני מבחנים: המבחן הראשון הוא כאשר הוא מבקש מהאלמנה לתת לו מעט מים וזאת בזמן שהיא עסוקה ובזמן הבצורת. בקשתו של אליהו מזכירים לנו את המבחן שהעמיד בו עבד אברהם, אליעזר, את רבקה, על מנת לבחון האם היא הנערה המתאימה לבנו של אברהם, יצחק (בראשית כד'). אין ספק כי מעשהו של אליהו מו/שפע ממעשהו של אליעזר וכך מפרשים חז"ל את פסוק 10.
המבחן השני הוא מבחן קשה יותר בו מבקש אליהו מהאשה פת לחם בזמן מצוקה ורעב. האשה עונה לו כי אין לה אפילו מעוג=כיכר לחם, מעין פיתה בימינו. היא טוענת כי מה שנשאר בביתה הם רק כף קמח ומעט שמן לה ולבנה ולאחר שיאכלו גם אותם לא ישאר להם דבר והם ימותו.
ברגע זה מעמיד אליהו את האלמנה בפני המבחן הקשה ביותר: הוא מבקש ממנה כי תאפה ממעט השמן והקמח שיש ברשותה מעוג עבורו ורק לאחר מכן לה ולבנה ובעבור כך הוא מבטיח לה כי אם אכן תסכים לבקשתו לא יחסרו בביתה הקמח והשמן עד אשר תגמר הבצורת. גם כאן האלמנה עומדת במבחן האמונה ועושה כדברי אליהו ולכן האל מזכה אותה בשמן וקמח על מנת שהיא ובנה לא ירעבו עקב הבצורת. ניתן לראות את אמונתה של האלמנה מתוך כך שסביר להניח כי אם תתן קודם לבנה את פת הלחם האחרונה ורק לאחר מכן לה ולזר העומד מולה אך האלמנה פועלת מתוך אמונה שלמה ונותנת לאליהו את פת הלחם האחרונה אשר ברשותה. כנראה שהאלמנה זיהתה את אליהו אשר היה דמות חשובה וידועה באותה התקופה.
הנס השלישי - פסוקים 24-17: אליהו מחיה את בן האלמנה
בנס השלישי אליהו מתגלה בשיא כוחו, כאשר הוא נלחם באל למען האלמנה ומצליח להחיות
את בנה.
פסוק 17: "בעלת הבית": בעלת קנין נכבד. האלמנה לא מכונה עוד "אלמנה" כי אם "בעלת הבית" כיון שכעת מעמדה השתנה: מאלמנה אשר חיה בדוחק יחד עם בנה ללא פת לחם בביתה היא הפכה להיות אשה אשר פת הלחם אינה חסרה בביתה ובביתה גר נביא מכובד, איש האלוהים. כעת היא בעלת בית יש בביתה אף עלית גג המעידה על גודל הבית ועל מעמדה החדש.
אליהו גר בעלית הגג כיוון שרק שם יכל להסתתר מפני אחאב אשר חיפש אחריו בעקבות נבואת הפורענות שלו.
האשה מאשימה את אליהו במות בנה: "מה לי ולך איש האלוהים באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני"
1. "מה לי ולך": מה הקשר ביני לבינך-מראה על ניתוק הקשר ביניהם, על ריחוק. או מה יש בינינו, מהי השנאה שבינינו שבעקבותיה אתה גורם לי לעונש כזה, למות בני.
2. אליהו הוא שליח האלוהים וצדיק ולכן כאשר הוא גר ביתה הוא מזכיר לאל כי היא חוטאת לעומת אליהו הצדיק ולכן האל מעניש אותה בכך שהוא ממית את בנה: "פוקד עון אבות על בנים" (שמות כ' 5). חטאה הוא יחסי לצדיקותו של אליהו.
פסוק יט': ריבוי פעלים: "...ויקחהו...ויעלהו...וישכיבהו..." - ריבוי הפעלים והמשפטים הקצרים מעידים על כך שאליהו מיהר לבצע את פעולותיו על מנת להחיותאת בנה של האלמנה.
פסוק כ': "...הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עימה..."
פרשנים פירשו את המילה "הגם":
רד"ק – "אפילו על האלמנה פקדת עוון, כמו שאתה פוקד היום עוונם לישראל בעצירת הגשמים..."
מצודת דוד – "רצה לומר, לא די שהרעות לי ללכת נע ונד משוטט בארץ...וכי גם על האלמנה יחרה לך על אשר הכניסה אותי ביתה..."
רד"ק מסביר: לא רק את ישראל הענשת בבצורת, אלא גם על האלמנה פקדת עונש במות בנה?
מצודת דוד מסביר: לא די שפגעת בי, אליהו מתלונן בפני האל. הגם במשמעות של בנוסף ל ואליהו שואל את האל: האם גם את האלמנה, בנוסף לכל ממלכת ישראל בה הבאת בצורת ובעקבות כך מוות, אתה רוצה להעניש. אליהו שוטח בפני האל דרך שאלתו האשמה שהוא בעצם מעניש אישה צדיקה אשר עזרה לו והרי האל הבטיח לצדיק גמול ולא עונש.
יש לזכור שאלמנה היא אחת מהיסודות החלשים בחברה: גר, יתום ואלמנה - אנשים בעלי מעמד נמוך וחסרי הגנה ולכן האל מצווה "גר, יתום ואלמנה לא תעשוקו..." והנה האל מעניש כאן את האלמנה וזאת לאחר שהצילה את אליהו מפני הבצורת הקשה.
"...ויתמודד על הילד שלוש פעמים..." יתמודד= אליהו השתטח על הילד ובכל השתטחות הוא התפלל. רד"ק טען כי אליהו השתטח על הילד על מנת לחמם את גופו ולהבריא אותו. ניתן להבין כי אליהו בנוסף לתפקידו כשליח האל וכנביא אשר מוסר את דברי האל אל עמו, מילא תפקיד נוסף של נביא מתפלל. משה ושמואל היו נביאים מתפללים אשר ביקשו רחמים עבור העם או רפואה ומחילה עבור אנשים הקרובים אליהם.
יש הטוענים כי אליהו לא החיה את הילד אלא הילד היה במצב של אובדן חושים או עילפון "עד אשר לא נותרה בו נשמה" ובעקבות כך דאגה האם ופנתה אל אליהו.
פס' 23-24: אליהו מוסר את הילד שהחיה לאמו, והיא מכירה לו תודה על כך: "ותאמר האישה אל אליהו עתה זה ידעתי כי איש אלוהים אתה ודבר האל בפיך אמת".
קושי: בפס' 18 האישה מכנה את אליהו "איש האלוהים" ובפס' 24 היא טוענת "עתה זה ידעתי כי איש אלוהים אתה..." מדוע האישה אומרת שרק עכשיו ידעה שאליהו הוא איש האלוהים והאי כבר בפס' 18 היא כבר כינתה אותו "איש האלוהים"?
פתרון: בפס' 18 היא מכנה את אליהו "איש האלוהים" בציניות, מתוך כעס על אליהו שגרם למחלת בנה. לעומת זאת, בפס' 24 היא אומרת את דבריה בנימה של הכרת תודה על מעשה שרק
נביא אמת יכול לעשות, וכעת היא משוכנעת שהוא נביא של האל, אשר מנחה אותו בעשיית ניסים.
כינויי האישה בפס' 17-24:
17, 24: "האישה" – כאן מובלט חוסר האונים שלה כאישה אלמנה, חסרת כל. בפס' 24 חוזרים על הכינוי "האישה" כדי להראות שמדובר באותה האישה מתחילת הפרק.
17 :"בעלת הבית" – מעמדה של האישה הוא בעלת רכוש ובעלת בית. בהווה, עקב הבצורת האישה נותרה חסרת כל. מרגע שאליהו גר בביתה, מעמדה עלה.
20: "האלמנה" – כאשר אליהו מתפלל אל האל,] הוא מכנה אותו "אלמנה"כדי להדגיש עד כמה היא מסכנה ושהילד הוא כל מה שנותר לה.
23: "אמו" – מדגיש את הקרבה בין האם לבין בנה.
תפקידי הפרק:
1. האל הוא אל אוניברסלי, לעומת אפסות האלילים (אפסות הבעל).
2. האישה הצידונית והנוכריה מאמינה בכוחו של האל ובנביאו. דמותה החיובית מדגישה את הפן השלילי בדמות אחאב.
3. דמותו של אליהו מתפתחת מדמות של אדם מנותק מהחברה לנביא הלוחם למן החברה. פרק י"ז הוא כפרק המכין את אליהו לקראת מלחמתו בנביאי הבעל.
ש.ב. ענו על השאלות בעמ' 78 בספר הכחול.
בדקו תשובותיכם בספר התשובות.
פרק יח'
הקדמה:
פרק יח' הוא המשך המסופר בפרק י"ז. הפרק מתאר את מלחמתו של אליהו בנביאי הבעל ובעבודת הבעל.
הפרק מכיל שלושה סיפורים:
1. פגישת אליהו ועובדיהו.
2. מבחן האמונה בכרמל.
3. הפסקת הבצורת.
הפרק מכיל שלושה הישגים:
1. הבצורת פסקה.
2. העם והמלך הכירו בעליונות האל על הבעל ונביאיו.
3. יחסי האיבה בין אליהו לאחאב המלך הפכו ליחסי כבוד הדדי: המלך מציית לבקשת הנביא ואוכל ושותה ואילו אליהו רץ לפני המלך לאות כבוד.
פסוקים 2-1: אליהו מצטווה להפגש עם אחאב
"...לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" - אלוהים מבקש מאליהו לשוב אל אחאב ולהודיע לו שהבצורת נגמרה. שתי סיבות לבקשת האל:
1. הבצורת היתה מאוד קשה: "...והרעב חזק בשומרון" (2)
2. אחאב והעם כנראה הפסיקו לעבוד עבודה זרה או שינו את דרכם הרעה ולכן האל מחליט להפסיק את העונש שהטיל על ממלכת אחאב. כפירושו של רד"ק: "כי מפני הרעב שבו רבים בתשובה והיטיבו דרכיהם..." - בעקבות הבצורת והרעב הכבד רבים הבינו כי האל הוא האחראי לבצורת ולכן חזרו בתשובה כדי להפסיק את הבצורת הקשה.
פס' 3-16 מהווים אכספוזיציה לסיפור. בפס' אלה נמסרים מס' עובדות חשובות להבנת
המשך הסיפור:
א. מוזכרת דמות חשובה בשם עובדיהו-דמות משנית, יראת האל, המאירה באור שלילי את
דמותו של אחאב כמלך חוטא.
ב. רדיפת איזבל את נביאי האל – איזבל רודפת את נביאי האל ומצליחה להרוג חלק מהם.
איזבל חששה שנביאי האל יתסיסו את הכם נגדה ויחזירו את העם בתשובה.
ג. עובדיהו מציל את נביאי האל ע"י הסתרתם במערה. הוא מצליח להסתיר 100 נביאי אל.
ד. אחאב פונה אל עובדיהו ומבקש ממנו לחפש יחד איתו מקורות מים עבור הבמהות.
פסוקים 6-3: אחאב ושרו עובדיהו מחפשים חציר לבהמתם
דמותו של עובדיהו ומעשיו:
עובדיה היה שר בממלכתו של אחאב = "אשר על הבית", ובעל מעמד מכובד בממלכתאחאב. הפסוקים מספרים כי הוא היה ירא אלוהים מאוד (וגם שמו מעיד על דמותו: עובדיהו=עובד האל) ולא נמצא בסיפורי התנ"ך פעם נוספת בה כינו אדם כירא ה' מאוד וכך בולטת העובדה כי עובדיה היה אדם בעל אמונה גדולה. בעקבות כך לא הלך בדרכי אחאב ואשתו איזבל והחביא את נביאי האל (50 נביאים) במערה ודאג להם לאוכל ומים. מעשהו מזכיר את הנס של אליהו אשר העורבים הביאו אליו מזון בעת שהתחבא במערה ליד נחל כרית. מתוך דמותו של עובדיו ניתן ללמוד שאיזבל הכריתה, כלומר הרגה את נביאי האל וזהו חטא חמור מאוד כיוון שאסור להרוג את שליח האל. היא הרגה אותם כיוון שנביאי האל התנגדו לעבודה הזרה. אחאב היה נשוי לאיזבל והוא כנראה גם עבד עבודה זרה ולכן נחשב לחוטא אך איזבל היא הדמות אשר היתה אשמה בהרג נביאי האל. חטאו של אחאב כפול: לא מנע עבודה זרה וגם לא הפסיק את הרג נביאי ה'.
עובדיהו מתגלה כדמות נבונה ובעלת תושיה: הוא מחלק את 100 הנביאים לשתי קבוצות ובכל מערה מחביא 50 נביאים וזאת על מנת שאם איזבל תגלה קבוצה אחת במערה ותהרגה אז קבוצה אחרת תשאר בחיים.
מעשי אחאב ועובדיה עקב הבצורת:
אחאב מבקש מעובדיה שילכו לחפש באזורים בהם יש נחלים חציר על מנת להחיות את הבהמות (סוס ופרד). חשוב היה לאחאב להחיות את הבהמות כיוון שהם היוו כוח עבודה ולחימה וידוע שאחאב לחם כנגד עמים זרים כמו הארמים והיה זקוק לסוסים שהיוו עבורו כוח לחימה לשם הנהגת המרכבות שהיו ברשותו. מתוך כתובת אשורית ניתן להסיק כי לאחאב היו 2000 רכב - מספר גדול של מרכבות וזה מעיד כי היה זקוק הוא לבהמות וסוסים שיובילו את המרכבות על מנת להלחם באשור ובעמים זרים נוספים. מתוך כך שאחאב הולך בעצמו לחפש אחר חציר יש פחיתות במעמדו וגם במעמד עובדיהו, אשר היה שר בכיר ויחד עם זאת גם הדגשה כי המצב אינו טוב ויש צורך דחוף בפתרון לבעית הבצורת.
פס' 7-16: פגישת עובדיהו עם אליהו
כאשר עובדיהו פוגש את אליהו בשדה ניכר הכבוד שהוא חולק לאליהו כיוון שהוא מכנה עצמו "עבדך" וקורא לאליהו "אדון". אליהו מצידו מכנה את אחאב אדונו של עובדיהו ולא אדונו שלו וזאת בשל חטאיו. אליהו מבקש מעובדיהו: "...לך אמור לאדוניך הנה אליהו" (11): אליהו מבקש מעובדיהו שיאמר אל אחאב להגיע למקום בו הוא נמצא על מנת להפגש עימו. יש כאן פחיתות כבוד כלפי אחאב כיוון שהנה נביא מבקש מהמלך הגדול לבוא אליו במקום שאליהו יבוא אל המלך בעצמו.
עובדיהו מסרב בכל תוקף למלא את בקשת אליהו ולהלן תשובתו המפורטת:
1. פסוק 10: אחאב חיפש את אליהו בכל הממלכה וגם בממלכות השכנות ושאל את כולם האם ראו את אליהו וכעת אין עובדיהו יכול לבוא אל אחאב ולהודיע לו שפגש את אליהו מבלי להביאו לפני אחאב. אם יבוא לפני אחאב בלי אליהו יחשב כמורד במלכות ואחאב יענישו.
2. פסוק 12: אם אכן יבוא אחאב אל אליהו ואליהו יעלם לפתע כמו שקרה קודם לכן יהרוג אחאב את עובדיהו על שלא הסגיר את אליהו בידיו.
3. פסוק 13: עובדיהו טוען כי כבר סיכן את חייו מספיק כאשר החביא את נביאי ה' במערות וכלכלם ולכן אין לדרוש ממנו כי יסכן את חייו שוב. ובנוסף לכך פירש מצודת דוד: "ואם כן, מי יכלכל הנביאים מעתה, חמול נא עליהם!" - אם אחאב יהרוג את עובדיהו מי ידאג לנביאי האל המוסתרים במערות.
סירובו של עובדיהו בנוי היטב ומטרתו לשכנע בטיעוניו:
א. 3 פעמים חוזר עובדיהו על הטיעון שאחאב יהרוגה אותו על מנת לשכנע את אליהו ואת עצמו כי בקשת אליהו אינה ברת ביצוע וכי היא מעמידה אותו תחת סכנת חיים.
ב. מילה מנחה: "אדון" - המילה "אדון" בנטייתה חוזרת 6 פעמים: 4 פעמים ביחס לאחאב ושתי פעמים ביחס לאליהו על מנת להדגיש את המצב בו מצוי עובדיהו: מצד אחד הוא נתון לשלטונו של אחאב ומצד שני הוא מאמין באלוהים ואינו רוצה ללכת אחר עבודת הבעל. לעומת המילה המנחה "אדון" שמו של עובדיהו עומד בניגוד גמור כיוון שהשם מכיל את המילה "עבד" ועובדיהו גם מכנה עצמו "עבדך" בפני אליהו-מקבל את סמכות אליהו ומכבד אותו בשל מעמדו.
ג. תשובתו של עובדיהו מעידה על התרגשות מהפגישה עם אליהו הנביא אך יחד עם זאת גם חרדה מבקשת אליהו. תשובתו משכנעת את אליהו ולכן אליהו מבטיח לו כי לא יעלם ויפגש עם אחאב. מכך ניתן ללמוד כי עובדיהו ידע להציג את דבריו ולשכנע את אליהו כי דבריו נכונים וצודקים.
ביקורת על דמותו של אליהו:
כאשר מציג המספר את דמות עובדיהו הפוגשת את אליהו ומשווים בין שתי הדמויות ניתן למצוא ביקורת סמויה העולה מתוך המפגש ביניהם על דמותו של אליהו:
במשך תקופת הבצורת נעלם אליהו והסתתר בנחל כרית ובבית האלמנה וניתק עצמו לחלוטין מהעם המצוי בבצורת קשה וברעב כבד. מולו ניצב עובדיהו במלחמה בלתי פוסקת בבעל כאשר החביא את נביאי ה' במערה למרות הסכנה על חייו אם יתגלה הדבר לאחאב או לאיזבל.
בעוד אליהו מסתתר מפני אחאב ואוכל בשר ושותה מים או אוכל לחם ושותה מים האכיל עובדיהו את נביאי האל בלחם ומים בלבד והסתכן בכך. עובדיהו פעל בתוך המערכה, כאשר הוא מנצל את מעמדו הנכבד כשר במלכת אחאב ואילו אליהו ברח מאחאב והסתתר.
נקודה נוספת שיש לדון בה היא העובדה כי עובדיהו מסרב ללכת אל אחאב וטוען כי חושש הוא שאליהו יעלם שוב כבפעם הקודמת. מתוך כך מבקר עובדיהו את אליהו ביקורת סמויה על כך שבשעת מצוקה ומשבר נעלם ואילו הוא נותר במערכה הקשה וכעת הוא שוב מופיע ומצפה מעובדיהו שיפגין נאמנות מוחלטת.
פסוקים 19-16: הפגישה בין אחאב לבין אליהו
"האתה זה עוכר ישראל...": מיד כאשר אחאב רואה את אליהו הוא מתפרץ כלפיו בנימה תוקפנית ומכנה את אליהו "עוכר ישראל". עוכר הוא אדם אשר ממיט אסון על ציבור או על חברה. בכך מאשים אחאב את אליהו בהבאת אסון כלכלי וחברתי על ממלכתו עקב הבאת הבצורת. אליהו דוחה לחלוטין את האשמת אחאב ועונה לו: "ויאמר לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך..." - אליהו מאשים את אחאב כי הוא וממלכתו ובית אביו (בית עומרי: עומרי היה אחד המלכים החוטאים ביותר בישראל) הביאו אסון דתי על ממלכת ישראל בכך שהלכו אחרי הבעל ונטשו את האלוהים ובעקבות כך באה הבצורת.
אחאב מאשים את אליהו בגרימת אסון כלכלי ואילו אליהו מאשים את אחאב בגרחמת אסון דתי.
מתוך הויכוח בין אליהו לאחאב מציע אליהו פתרון מעשי: הוא מבקש מאחאב לשלוח את נביאי הבעל והאשרה ונציגים מישראל אל הר הכרמל. המטרה היא לעמת את נביאי העבודה הזרה אל מול כוחו של האל ובכך להוכיח את כוחו הבלעדי של האל ולחזק ולהחזיר את האמונה בו.
אחאב מסכים מיד לבקשת אליהו. בהסכמתו מבטא אחאב את הבנתו שרק האל יוכל להפסיק את הבצורת. המצב כה נואש עד אשר אחאב מציית לאליהו.
הר הכרמל:
רכס הרים המשתרע מרצועת החוף של הים במערב חיפה ועד עמק יזרעאל. ידוע כרכס הרים ארוך (2 קילומטרים) וגבוה מאוד (500 מטרים). בשל גובהו היתה טענה שהר הכרמל משמש כמקום פולחנם ומשכנם של האלים (עפ"י תעודות חיצוניות עולה שבהר הכרמל היתה עבודה זרה עוד בימי הכנענים) והוא נחשב גם למקום קדוש לעם ישראל ולנביאי ישראל. בתקופת דוד נבנו מזבחות לאלוהי ישראל על הר הכרמל ולצד מזבחות אלו נבנו גם מזבחות לבעל וכך נפגשו ביניהם צור וישראל ואף כרתו ביניהם ברית. ברית זו הודקה בימי אחאב ואחאב נשא לאשה את איזבל הצידונית. איזבל הצליחה להחדיר את העבודה הזרה לישראל ועקב כך הרסו את מזבחות האל והשאירו את מזבחות הבעל. אליהו בחר להפגש על הר זה על מנת להוכיח את כוחו של האל שאינו זקוק למזבחות על מנת להוכיח את כוחו ועליונותו לעומנת עבודת הבעל ובכך מתוך העימות לחדש את פולחן האל בהר הכרמל.
הר הכרמל מלשון "נאות רועים", כינוי לשטחי מרעה או מקום פורה המשופע בכרמים וגנים.
פסוקים 40-20: מבחן האמונה הדתית בהר הכרמל (מבחן האש)
"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפם" (21): אליהו דורש מהעם לפסוח על שתי הסעיפים.
1. לשיטת רש"י: "שתי הסעיפים - שתי המחשבות שאינכם מבינים להכריע מי האלוהים".
2. סעיפים במשמעות של ענפים קטנים המסתעפים מענף אחד הגדול מהם. לפנינו משל: ציפור הקופצת מענף אחד לשני ואינה יודעת להחליט מיהו הענף עליו נוח לה יותר לשבת. הנמשל: שני הענפים הם עבודת הבעל מצד אחד ועבודת האל מצד שני והעם אינו יודע להחליט מהי הדרך בה הוא הולך.
3. לשיטת רד"ק: פסיחה מלשון פיסח, אדם פיסח בשתי רגליו אינו יודע באיזה רגל יעמוד.
4. פולחן סינקרטיסטי: פולחן המשלב עבודה זרה יחד עם האמונה באל. העם האמין גם בבעל וגם באל וערך פולחן לכבוד שניהם.
אליהו יוצא כנגד השקפתם הסינקרטיסטית ומבקש מהעם להחליט: האם לעבוד את אלוהים לבדו או את הבעל לבדו.
העם אינו יודע להחליט ואינו יודע לענות על שאלתו ולכן אליהו פונה אל המעשה: מבחן אמונה.
בפסוק 22 עולה קושי: כיצד ייתכן כי אליהו מעיד שנותר לבדו מול נביאי הבעל והרי אנו יודעים מפסוקים קודמים כי עובדיהו החביא עוד 100 נביאי ה' במערה?
פתרון לקושי:
1. אליהו מייחס לעצמו את היותו בודד במערכה אל מול נביאי הבעל. בעוד נביאי האל נחבאים במערה ואינם משמיעים קולם ויוצאים להלחם כנגד נביאי הבעל הוא עומד לבדו ולוחם.
2. ייתכן כי לא רצה לספר ש 100 נביאים נחבאים במערה על מנת שאיזבל ואחאב לא יגלו זאת ויהרגו את עובדיהו על שהחביאם ואף את נביאי האל.
3. יתכן כי עד אשר נקבצו כולם אלהר הכרמל כבר מצאו את נביאי ה' והרגום.
מבחן אמונה דתית – מבחן האש
אליהו מציע לעם לערוך מבחן אמונה דתית: הוא מבקש להביא שני פרים, כל צד יתפלל אל אלוהיו על מנת שיעלה אש במזבח. מתוך הצעה זו ניכרת תבונתו של אליהו:
1. אליהו מכתיב בעצמו את תנאי מבחן האמונה וכך יודע הוא כי המבחן יצליח.
2. אליהו הופך את העם לצד השופט והמכריע במבחן האמונה.
3. אליהו מדגיש את היותו יחד למול רבים: "כי אתם הרבים" (25) וכך מדגיש כי במבחן זה הוא הצד החלש והקטן אל מול הרבים והוא מוכן בכל זאת להתעמת עימם ובכל זאת הוא הצד המנצח.
4. מאפשר לנביאי הבעל לבחור את הפר בעצמם.
5. מאפשר לנביאי הבעל לבצע את פולחנם ראשונים ולא במקביל אליו או שהוא יהיה הראשון וכך הוא מבליט את הצלחתו לאור כשלונם ואת כשלונם לאור הצלחתו.
6. מאפשר לנציגי העם להביא מים בעצמם אל המזבח ואל העולה על מנת להדגיש כי הנס טמון בכוח האלוהי ולא בכוחו של הנביא. המים מבליטים את נס האש: למרות המים הרבים האש עלתה ושרפה את העולה ואת המזבח.
7. המבחן נערך בהר הכרמל – מקום פולחן מרכזי לבעל ומקודש גם לישראל. כך אליהו מוכיח שהאל יגבאר על הבעל גם במקום בו הבעל נחשב לחזק.
כל אלו מבליטים את בטחונו העצמי של אליהו ואת אמונתו המוחלטת באל ובכוחו.
פס' 26-29: פעולות נביאי הבעל
"ואין קול ואין עונה" (26):
1. כפל לשון על מנת להדגיש את כשלון נביאי הבעל במבחן האמונה
2. "קול" מתייחס אל הרעמים שעורר הבעל כאשר הוריד גשמים (עפ"י האמונה של נביאי הבעל) ו"עונה" מתייחס לתגובת הבעל אל קריאות נביאי הבעל: אש במזבח. "אין עונה" = אין אש.
"ויפסחו על המזבח..." (26):
פסחו מלשון דילגו, רקדו. כאשר ראו נביאי הבעל כי אלילם אינו מגיב לבקשתם הם החלו לרקוד סביב המזבח. לפנינו עדות לטקס פולחני שהיה נהוג בקרב העמים הזרים, מעין אקסטזה= ריקוד אחוז טירוף.
בעקבות כשלונם, לועג להם אליהו:
"כי שיח ושיג לו, וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ" (27): בפסוק זה לועג אליהו לנביאי הבעל:
א. "שיח"=מלשון שיחה, "שיג"=נסוג. אולי הבעל הבעל שקוע בשיחה או נסוג ממקומו ולכן אינו שומע את קריאת נביאי הבעל.
ב. לשיטת חז"ל: שיג הוא גם גדר, מעין מחיצה והמשמעות היא שקיימת מחיצה בין הבעל לבין נביאיו ולכן הוא אינו מסוגל לשמוע אותם.
ג. לשיטת רש"י: "משיג ורודף, הוא עכשיו במלחמה": האליל מצוי כעת ברדיפה במלחמה ולכן אינו מתפנה לקריאת נביאיו.
ד. "דרך לו"=הבעל יצא לדרכו, למסעותיו וכאן אליהו רומז למסע הדמיוני אליו יצא הבעל ועליו היו מספרים נביאי הבעל.
ה. "אולי ישן הוא ויקץ"=אליהו טוען שאולי הבעל ישן ולכן יש לקרוא בקול גדול יותר על מנת להעירו. נביאי הבעל וכל המאמינים בו היו מתעוררים בבוקר וקוראים אל הבעל על מנת להעירו, זהו מנהג היקיצה שהיה מקובל בקרב עובדי הבעל, בצור ובצידון.
לפנינו האנשה של הבעל ע"י אליהו: הוא ממש מתייחס אליו כאדם אשר אינו מקשיב כיוון שטרוד הוא במעשיו וכעת הוא ישן ויש להעירו על מנת שישמע את קריאות נביאיו. כנראה שנביאי הבעל ממש תיארו את צלמו ודמותו של הבעל כאנושי ולכן גם כך התייחס אליהו אל הבעל.
האירוניה המוצגת כאן היא שאליהו לועג להם אך הם מקבלים את דברי הלעג כעצה ואכן קוראים בקול גדול וחזק יותר על מנת שהבעל יענה לקריאתם.מצד אחד אליהו לועג להם אך הלעג הוא על דרך אמונתם ולכן נביאי הבעל מקבלים את לעגו כעצה שיש לפעול על פיה.
לאחר שנביאי הבעל אינם נענים ע"י הבעל הם מתחילים לנהוג בהתנהגות אקסטזית=מטורפת. הם שורטים את עורם בחרבות ורמחים עש אשר הם פוצעים עצמם ודם ניגר מהם. כאשר מגיע הצהרים וגם התנהגותם הפולחנית אינה עוזרת הם מתחילים להתנבא (לא במובן של נביא האל אלא מעמידים פני נביאים) עד לפנות ערב אך שוב הבעל אינו עונה לקריאתם.
לשיטת רד"ק: התנבאו=השתגעו. פעמים רבות נתפסו הנביאים בישראל כמשוגעים בגלל דבקותם בתפקידם.
"ואין קול אין עונה ואין קשב" (29): המילה "אין" חוזרת על עצמה 3 פעמים על מנת להדגיש את אפסות הבעל, אין במשמעות של לא קיים, לא מתקיים וכך גם הבעל משהו שאינו קיים חסר כוחות. הוא אינו מסוגל לתת קולו, לענות ולהקשיב לנביאיו.
המחבר מביע את לעגו לעובדי הבעל ע"י 3 אמצעים ספרותיים:
1. ריבוי פעלים: "ויקחו...ויעשו...ויפסחו...ןיקראו...ויתגודדו..." – ריבוי הפעלים מצביע על היסטריה ואקסטזה. למרות כל פועלם, הבעל אינו עונה.
2. ביטוי מנחה: "אין קול ואין עונה" – המילה "אין" חוזרת כדי להדגיש את חוסר התגובה מצד הבעל, את אפסיות הבעל.
3. מעשיהם של עובדי הבעל מתוארים ע"י לשון הגזמה: "ויפסחו" "ויתגודדו" ובאורך הזמן שהם קוראים לבעל "עד עלות המנחה" כדי להדגיש ששום פעולה לא עזרה להם ועד כמה הם נלעגים.
פס' 30-40: פעולות אליהו
"וירפא את המזבח": אליהו הקים ושיקם מזבח חדש תחת זה שנהרס כנראה ע"י איזבל ונביאי הבעל. הריסת המזבח סימלה את התרחקות העם מאלוהיו וכעת שיקומו מסמל את התחדשות הברית בין העם לאלוהיו והידוק מערכת היחסים ביניהם.
"סאה"=חמשת אלפים אמה מרובעות, זה גם היה שטחה של חצר המשכן עפ"י ספר שמות פרק כז' פסוק 9 ואילך.
12 אבנים, כמספר שבטי ישראל, בעזרתם בנה אליהו את המזבח, מסמלות את הברית שכרת האל עם עמו במדבר לאחר יציאת מצרים וברית זו היא הבסיס למערכת היחסים בין העם לעמו ובעקבותיה קיבל על עצמו העם את ההתחייבות להאמין באל וללכת בדרכו. מתוך כך מעורר אליהו בעם את הרגש הלאומי, את תחושת השייכות הלאומית. מתוך סצינה זו מתחדשת הברית בין העם לאלוהים. 12 אבנים יחד כסמל לאחדות 12 השבטים אשר צריכים ומצווים להיות יחד באמונתם ובליבם.
בנוסף לכך יצקו העם 12 כדי מים על המזבח ובתעלה כמנין 12 השבטים וכך בולטת המגמה של אחדות העם על שבטיו.
פסוק 36: "אליהו הנביא": זוהי הפעם הראשונה והיחידה בה אליהו מכונה בתואר נביא וזאת כנראה בשל העובדה שהנה הוא ממלא אחר תפקידו כנביא בדבריו הבאים: מתפלל בשביל העם וזהו אחד מתפקידיו העיקריים.
"אברהם יצחק וישראל" (36): פרט והציג את 3 האבות על מנת לציין בפני האל כי עם כל אחד מהם כרת האל ברית והבטיח להם את הארץ ואת הגנתו.
"ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה": לשיטת רד"ק חשוב היה לאליהו להדגיש כי כל מה שמתרחש ועומד להתרחש הוא תחת כוחו והשפעתו של האל ואילו אליהו הוא רק שליחו של האל ועושה כדבריו.
שאלה: האם מעשיו של אליהו תואמים את השקפת ריכוז הפולחן (ספר דברים – הגישה הדויטרונומיסטית)?
תשובה: בספר דברים ישנה דרישה לרכז את הפולחן במקום אחד מרכזי, שנקבע בירושלים. אליהו מקים מזבח על הר הכרמל, למרות קיומו של בית המקדש בירושלים. אבל, עפ"י חקר המקרא, ספר דברים הוא ספר שנכתב בתקופת המלך יאשיהו , כלומר כמאתיים שנה לאחר זמנו של אליהו ולכן סביר להניח שאליהו לא ידע על קיום חוק ריכוז הפולחן.
אליהו מתפלל אל האל ואומר "ענני ה' ענני": לשון כפל לשם חיזוק וזרוז:
א. מבקש אליהו כי יזדרז האל לבצע את בקשתו.
ב. מעיד על התרגשותו של אליהו.
ג. ענה לי באש וענה לי שלא יאמרו שמעשי הם מעשי כשפים ולא מעשי האל (לשיטת רש"י).
אליהו פונה אל האל ואומר אליו: "...ואתה הסיבות את ליבם אחורנית" (37).
פירשו פרשנים:
1. לשיטת רד"ק: האל הוא שגרם לעם להסב את ליבם ממנו וללכת אחר הבעל וזאת כיוון שלא נתן להם מופתים ולכן חטאו.
2. לשיטת חז"ל: התרסה כלפי האל: האל הוא שהחטיא את העם בכך שהחדיר בו את יצר הרע.
3. לשיטת רמב"ם: בגלל חטאיהם מנע מהם האל את זכות הבחירה לבחור בחזרה בתשובה או להמשיך לחטוא.
3. לשיטת רס"ג: ליבם שהיה אחורנית (מאחורי עבודת האל) האל יסב את פניהם של העם מהבעל אל האלוהים וזאת בתנאי שיענה לתפילת אליהו. פועל המבטא עבר אך כוונתו לעתיד. עקב המופת שיעשה כעת האל: הבערת אש במזבח, העם יחזור אל אלוהיו ויפסיק להאמין בבעל.
לפנינו קושי בדברי אליהו: כיצד אליהו מאשים את האל בהסבת ליבו של העם אל
העבודה הזרה?
פתרון:
1. אליהו אינו מאשים את האל בחטאי ישראל, אלא מבקש מהאל שיסב את ליבם מעבודת הבעל לעבודת האל.
2. הפועל הסיבות הוא בלשון עבר ומשמעותו היא שהעם חטא יתר על המידה וכעונש האל הכביד את ליבם ומנע מהם את החזרה בתשובה. כאן אליהו מבקש מהאל לאפשר לעם לחזור בתשובה.
בעקבות בקשת אליהו מהאל, האל נענה לבקשה ומתרחש נס: האש יורדת מהשמים ואוכלת לא רק את העולה, אלא גם את האבנים ואף את המים.
שתי הסצינות, הסצינה בה נביאי הבעל קוראים אל הבעל והסצינה השניה בה אליהו קורא אל אלוהיו עומדות זו מול זו כאשר הראשונה מתארת בהרחבה ובפירוט את מאמציהם הכושלים של נביאי הבעל עד אשר הם מגיעים לידי התנהגות פולחנית פרועה אל מול התנהגותו של אליהו הצנועה אך המבליטה כי כנגד כל הסיכויים האש תבער במזבח וכל זה באמצעות כוחו העליון של האל. אליהו לא היה זקוק לקול גדול ולהתנהגות פולחנית פרועה אלא רק קרא אל האל ונשא תפילה.
המלחמה המסופרת בפרקנו היא אינה מלחמה בין שני אלילים, אינה מלחמה בין אלוהים לבין הבעל, שהוא בעצם משהו שאינו קיים=אינו משמיע את קולו ואינו עונה לנביאיו. כלומר, אין זו מלחמה בין שני אלים, אלא בין נביאי הבעל אשר יצרו את הבעל לבין אליהו, נביא ה', מלחמה שבסופה הנביא מוכיח כי הבעל הוא משהו שאינו קיים.
תגובת העם:
תגובת העם מתפתחת בהדרגתיות:
1. "ולא ענו אותו דבר..." – בפס' 21, כאשר אליהו שואל את העם מהי האמונה בה הם בוחרים, העם לא עונה.
2. העם מסכים לקיים את מבחן האש "ןיען כל העם ויאמרו טוב הדבר..." (פס' 24)
3. לאחר שהעם רואה את הנס, העם משתכנע ומגיע למסקנה ש"האל הוא האלוהים, האל הוא האלוהים...". במהלך כל המבחן, אליהו משתף את העם במהלכים ובהחלטותיו וכך הוא מקרב את העם ומאפשר להם להגיע בעצמם אל ההחלטה שהאל הוא האל היחיד.
4. שיא המבחן - "ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם" (40): נחל הקישון הוא נחל חשוב מבין הנחלים הזורמים בעמק יזרעאל, הוא עובר בסמוך להר הכרמל ונשפך אל הים הגדול בין עכו לחיפה.
לאחר שמבחן האמונה מצליח, העם עוזר לאליהו ללכוד את נביאי הבעל ולהובלם לשחיטה. מעשהו של אחליהו הוא מידה כנגד מידה כתגובה על מעשה של איזבל, אשר הרגה את נביאי האל.
אליהו מחליט להרוג את נביאי הבעל.
מתוך מעשהו עולה שאלה מוסרית: כיצד יתכן כי אליהו, נביא האל, שחט את נביאי הבעל?
1. פרשנים מסורתיים אינם נוהגים לעסוק בשאלה זו וטוענים כי אליהו הרג עובדי אלילים כיוון שזוהי אחת ממצוות התורה ומחוקיה: דברים יג' 12-7: יש להרוג כל אדם אשר עובד עבודה זרה או מסית לעבודה זרה.
2. יש פרשנים הטוענים כי אליהו היה צריך להשאיר את מיתתם של נביאי הבעל בידי אלוהים.
3. מתוך מעשהו הביע אליהו קנאות דתית אשר הובילה לשחיטת נביאי הבעל וכך אנו עדים לחוסר סובלנות דתית באותה התקופה וחוסר חופש פולחן.
פסוקים 46-41: סיום הבצורת
לפנינו סיום אפטימי לסיפור הבצורת. זהו הסיפור השלישי והמסיים את הפרק. אליהו מבקש מאחאב ללכת ולאכול כי הנה הבצורת עומדת להסתיים. אחאב מוכיח אמון בדברי אליהו בכך שהוא ממלא אחר בקשתו למרות הבצורת הקשה.
בפס' 42-44 אליהו עולה לראש הכרמל, גטהר על הארץ ושם פניו בין ברכיו – אלה פעולות של תפילה. אליהו מבקש מנערו להביט 7 פעמים (מס' טיפולוגי) לכיוון הים ובפעם השביעית עולה מהים ענן, המבשר את בוא הגשם.
הפסקת הבצורת אינה נובעת כתוצאה ממעשיו של אליהו או נערו כיוון שכבר בתחילת הפרק הבטיח האל כי הבצורת תפסק וטבעי שעם הכרת העם בכוחו של האל תפסק הבצורת. ייחודו של אליהו כנביא הוא שידע הוא מתי עומדת להסתים הבצורת ומתי עומד לרדת גשם.
שורש מנחה – ע.ל.ה – השורש ע.ל.ה מופיע 7 פעמים ומבליט את ההרמוניה בין הנביא, המלך, והעם ואת אווירת הניצחון של האל על הבעל.
ש.ב.
ענו על השאלות המופיעות בעמ' 86 בספר הכחול.
פרק י"ט
"כה יעשון אלוהים וכה יוסיפון..." - איזבל נשבעת לחסל את אליהו (פס' 2) ושבועתה נאמרת בלשון רבים. שבועת הרבים נאמרת בלשון רבים כדי להבליט את אמונתה הפולותיאסטית (אמונה בריבוי אלים) של איזבל.
בעקבות שבועתה, אליהו בורח אל המדבר והאל מתגלה אליו בהר חורב. האל שואל את אליהו: "מה לך פה אליהו". בשאלת האל קיים קושי דתי: כיצד האל שואל מהם מעשיו של אליהו בהר חורב, והרי אין דבר הנסתר מידיעת האל? פתרון: כך האל מנסה לפתוח בשיחה עם אליהו.
אליהו עונה לאל, פס' 10, תשובה המעידה על קנאות דתית. אליהו מאשים את העם בהאשמות קשות:
1. העם עזב את ברית האל. האשמה זו אינה מדוייקת כיוון שחלק מהעם כן המשיך להאמין באל, לדוגמא עובדיה.
2. העם הרג את נביאי האל – העם לא הרג את נביאי האל, אלא איזבל.
3. אליהו טוען שהוא היחד שנותר, אבל ידוע שעובדיה הסתיר מאה נביאים במערה.
בעקבות תשובתו, האל עונה לאליהו. תשובת האל בנויה במבנה של שלושה וארבעה:
שלושה כוחות המסמלים הרס ואלימות – רוח, אש ורעש והכוח הרביעי "קול דממה דקה" המסמל את דרך הרחמים והשלווה. כך האל מעביר מסר לאליהו: כך נביאי האל צריכים לפעול – בדרך השלווה וללא אלימות.
האל חוזר ושואל את אליהו "מה לך פה אליהו". הפעם האל רוצה לבדוק האם אליהו הבין את המסר של האל והאם אליהו שינה את דרך מחשבתו. גם הפעם בוחר אליהו לענות באותה הדרך ולכן בהמשך האל יחליפו בנביא אחר.
הביקורת כלפי אליהו מודגשת ע"י השוואתו למשה:
. אל שניהם האל מתגלה בהר חורב.
. אצל שניהם קיים מוטיב ה 40 יום ו 40 לילה.
. שניהם רוצים שעם ישראל יקיים את תורת האל.
ההבדל העיקרי ביניהם הוא שמשה, למרות אכזבתו מהעם, גילה כלפי עמו מידת רחמים והגן על העם בפני האל. אליהו, לעומת משה, מציג את העם כחוטאים ומבקש מהאל להעניש את העם במלוא חומרת הדין.
בפס' 15-18 האל מטיל על אליהו 3 משימות: המלכת מלך בארם, המלכת מלך בישראל, מינוי אלישע לנביא במקום אליהו. אליהו בוחר להתחיל מהמשימה השלישית. ייתכן שהוא מעדיף שאלישע יבצע את 2 המשימות הנותרות.
בפס' 19-21 אליהו ממנה את אלישע לנביא. השלכת האדרת היא חלק מטקס המינוי ומסמלת העברת תפקיד, מינוי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
