המוח שלי הוא כמו קדרה שבוחשים בה שדים. הם מוסיפים ומתבלים, מעניקים ניחוח של קנאה צרופה בפחד שמרעיד לי את הגוף.
זה משתלט על הכל. אין לאן לברוח. אילו רק יכולתי הייתי מכבה את הראש שלי. מכבה את המחשבות. רק שלא ארגיש עכשיו את כל מה שהם גורמים לי להרגיש. רק שלא ישתלט עלי העצב הזה, שמורכב מכל כך הרבה דברים.
העצב שמורכב מהחשש להיות נאהבת, מהחשש לאהוב, מהחשש להיפגע.
העצב שמורכב מהחשש שלא אהיה מה שציפה ממני להיות, שאאכזב, שאהיה אישה לא טובה.
העצב שמציף אותי וממלא אותי בתחושת אכזבה. אכזבה מעצמי, על שנתתי לעצמי להרוס.
ובחיי, אני כל כך מפחדת להרוס, שאולי עדיף כבר להרוס וזהו.
אולי עדיף לשבור את הכלים ולברוח במקום לתת לזה את האופציה להישבר מעצמו.
הרי אני הכי טובה בזה,
בלגרום לדברים להישבר.
לא.
אני הכי טובה בלינוק אהבה.
למצוץ אותה מהנשמה שלך, מהלב, לרוקן אותו מאהבה עד שאין כבר מה לתת.
זה אף פעם לא מספיק לי. ברגע שנגמרת האהבה והתאים של גופי מתרוקנים ממנה, הם הופכים להיות השדים הקטנים שבראש שלי, הופכים למוטציה שחיה בתוכי. ואולי, אולי כל כך הרבה זמן לא חשתי אהבה אמיתית, שסיפקה אותי, שמילאה אותי, שהפכתי להיות מוטציה בעצמי.
אולי כבר לא נותרו בי תאים תקינים שיתפקדו בצורה הנורמאלית, והפכתי למפלצת שואבת אהבה, חיים, שמחה.
אמרו לי לאהוב את עצמי ואז אחרים יוכלו לאהוב אותי.
אבל שאבתי גם את כל האהבה שהייתה לי לעצמי.
אני חושבת שתיכף אני עומדת להתפרק. אני חושבת שתיכף זה יצא. תיכף אכריז שפשטתי רגל. שאין לי איך לקום. שמישהו צריך להרים אותי.
תיכף אכריז שאני מעדיפה ללכת אל האבדון ולחיות בשקט עם השדים שלי, שמכירים אותי ואני אותם.
ואני אשבור את הכל, ואכריז שפרשתי. שכל הטוב שנחת עלי לא מגיע לי. שאין בי לתתת בחזרה. שאבתי את האהבה שהייתה בתוכי ואני אינני בטוחה איך למלא אותי בחזרה.
בלילות אני מטפטפת דבק חם בין הסדקים בנוצרו בי. מנסה לאחות את השברים שגרמו בי אהוביי הקודמים.
אבל זה לא נכון.
אני לא הקורבן.
אני רק שדה שואבת אהבה.
וכשנגמרת האהבה, נגמר ההיגיון. ועכשיו כבר אין היגיון, ויש אהבה, ואני לא יודעת איך מתמודדים איתה.
ומעבר לזה,
הראש שלי מלא בפיצולי אישיות שבמקרים האלה מאשימים את הגוף שלי בהכל וגורמים לי לרצות לרעוב עד שלא אהיה יותר.
רק שלא אתמודד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
