אני לא באמת יודעת איפה להתחיל ומה לכתוב,פשוט בא לי לפרוק.
תמיד בשבת אני חושבת על כל כך הרבה דברים,יודעת בדיוק מה אני אכתוב פה ברגע שתצא השבת,אבל זה אף פעם לא קורה.
חוץ מהיום.
היום משהו שונה קרה,אני מרגישה עצב אחר,חור אחר..אני לא יודעת אם זה בגלל שעברה תקופה מהמוות שלה,האדם היחדי שהחזיק אותי,מהספר שקראתי וגרם לי להבין כמה דברים,מהשירים ששמעתי בזמן האחרון,אם זה בגלל שמישהו רוצה אותי סוף סוף אבל עדיין-אני מאוהבת בבן אדם הלא נכון.
אני לא יודעת.
יש לי הרגשה של מועקה כל כך כבדה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה,והיא אוכלת אותי מבפנים,היא מכרסמת בי ואני מרגישה כאילו אני ריקה.
ומה שהכי כואב לי בכל העניין? שאני לא באמת מרגישה שייכת לשום מקום.
אני לא מרגישה שלמה עם עצמי,או עם אף אחד אחר. אני רוצה שמישהו יהיה האדם שלי.
שאני אוכל לשפוך,לספר,לבכות,לחבק,לצחוק,לצעוק...והוא פשוט ישב ויחבק אותי,יביט לי בעיניים ויבטיח שהכל יהיה בסדר.
אני באמת מנסה להשתחרר,רציתי לנסות כתיבה אבל אין לי זמן.
רציתי לנסות ריצה,אבל אין לי זמן או יכולת.
אין לי.
אני לא יודעת גם למה הכל נוחת עליי ככה פתאום,ואני יודעת שהחיים לא קלים,יש אנשים עם הרבה יותר צרות..וזה בסדר לבכות על שלי כי לכולם יש צרות..אבל למה ההרגשה הזאת? אני מרגישה חסרת תכלית,חסרת תועלת,אני מביטה במראה ובאמת לא יודעת למה.
למה אני פה,למה אני ככה,למה אני,אני.
הלוואי ויכולתי להרגיש פחות ככה.
לא רציתי להתאהב,זה פשוט קרה...וזה בלתי אפשרי וזה מסובך כרגיל..אני רגילה להיפגע מאשר להיאהב,לזה אני כבר באמת רגילה ואין לי תלונות כי אני הבאתי את זה על עצמי...אני תמיד מתאהבת במישהו ובזמן הלא נכון.
כואבת לי הבטן מלחץ וכואב לי הראש ממחשבות יתר. הבית ספר מחורבן בזמן האחרון והחברות שלי...באמת שאני אוהבת כל אחת ואחת מהן,אבל אף אחת לא תבין אותי בדיוק,אני לא רוצה רחמים,אני לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת על אף שאני כן.
אין לי תקציב לפסיכולוג וההורים שלי בחיים לא ידעו מה עובר עליי,כי הם פשוט לא כאלה.
באמת,אני יכולה לשבת ולכתוב עד מחר כי מה שהולך לי בראש הוא בלתי יתואר,ואת הרוב אי אפשר לכתוב כי זה פשוט רגשות מעורפלים בלתי ניתנים לתיאור.
אני לא יודעת מה המטרה של הפוסט הזה,ומה המטרה שלי בכלל...כי אני אפילו לא מרגישה שזה פריקה.
אוף פשוט די נמאס לי מהכל,למה אין לי את האומץ להרים ידיים?
כינוי:
m(a)y life
בבלוג זה
בכל הבלוגים
