הרבה זמן לא כתבתי פה.
לא היה לי כל כך מילים,זה לא פריקה כמו פעם ולמען האמת אני לא יודעת מה יעזור לי כבר.
כל מה שהוציא אותי מהעצב,כבר לא מועיל ולא עוזר,אני שוקעת עם הימים ועם הזמןבדיכאון כבד יותר ויותר...זה דברים קטנים שמרכיבים מסגרת גדולה שיוצרים תמונה ענקית של עצב.והמסגרת הזאת היא מסגרת מברזל,שקשה לי לסחוב ואני לא יודעת מה יכול להעלים את זה.
זה נשמע מטומטם וגם פה אני מנסה להחביא פרטים פה ושם,אני לא יודעת ממי או ממה אני מסתתרת,מי כבר יודע על זה? מי יודע שזו אני? אולי פשוט קשה לי להודות באמת.
אני תמיד בוכה ואומרת שאני לא יודעת למה,שלדיכאון שלי אין סיבה.
אני מספרת לעצמי שזה חילופי העונות,שזה הגיל,שזה התקופה..אבל זה לא נכון.
פגשתי יותר מידי אנשים בחצי שנה אחרונה ואיבדתי יותר מידי אנשים.
איבדתי את עצמי,על אף שלא ידעתי מי אני.
איבדתי את הלב שלי,על אף שהוא אף פעם לא באמת היה שייך לי ורק טייל לו בין זרים.
איבדתי אדם יקר לי,אוזן קשבת לי...ונדמה כאילו אין אף אחד שישמע אותי יותר.
אני שונאת את עצמי מידי יום,ואוהבת יותר מידי אנשים אחרים,אני בוגדת בעצמי,באמונות שלי ובמי שאני רוצה להיות.
קולות,רגשות,פנים של אנשים...הכל נראה לי מזוייף מידי.פלסטיק.
אבל מצחיק שהעולם מהפלסטיק,לא כזה ורוד כמו שטענו שהוא.
אני פוגשת מישהו,מרוב הסטיגמות של אנשים "את בת 17 למה אין לך כבר חבר?" ואני רק מחפשת את הרגש הזה,את זה שיוכיחו לי שמישהו אוהב אותי כמו שאני ( כשאני אפילו לא מסוגלת לסבול את עצמי) אז אני מפלרטטת,יוצאת מידי פעם פה ושם מגעילה,אני נהנית מהתשומת לב הרגעית,הזמנית...אבל מה קורה כשהיא נעלמת? ואני נשארת לבד? כשאני מבינה שהכל משחק ולא יותר ?
אני מחפשת להיות טובה יותר,יפה יותר,מצליחה יותר.הכל חוץ מהמעט שאני עכשיו.
מי אני ?
כינוי:
m(a)y life
בבלוג זה
בכל הבלוגים
