נמאס לי להתפייט,נמאס לי להתחשבן,נמאס לי לחשוב,נמאס לי מהדמעות,נמאס לי מהתסכול נמאס.
אני האמת לא יודעת על מה להתלונן כבר,מכירים את ההרגשה שיש לכם משהו בלב? ואתם מפחדים להגיד את זה בקול,אפילו לכתוב את זה,לבטא את זה בכל צורה? אני פוחדת להישמע טיפשית.
אבל למה בכלל? מי כבר קורא את זה? זה מה שמעצבן בי,אפילו מזה אכפת לי.כוסאמק.
אז אני פשוט אגיד;אני נראית סבבה אוקיי? אין בי משהו רע כל כך,ובתכלס אני באמת יודעת שאני לא כזאת שמנה רוב הזמן כמו שאני חושבת שאני (משפט מפגר ביותר,הכי מתאים לי),אז למה אני לבד,למה אני כל כך לבד.
מבחינת זוגיות
מבחינת אהבה
ובסדר אז אני בת 17 אז מה,נמאס לי לשמוע תמשפט המפגר "את צעירה,את מדברת שטויות" נמאס לי לחשוב על זה גם,למה אני צריכה לעזור ולשמוע מחברות שלי על חיי האהבה שלהן ("חיי אהבה",מילא...) על הריבים על הכל ורק לי אין.למה אני תמיד לבד?
זה הכי מדכדכך אתם יודעים? שאני גם לא יודעת למה...ואז אני מחפשת בי פגמים,כי אולי זה מה שרואים בי,אולי זה מה שדוחה הפגמים האלה,ואז הנה עוד פגם ועוד פגם מצאתי ובסוף אני יוצרת מעצמי טעות אחת גדולה.וזה מוביל לדיכאון.
אני באמת צריכה שיעזרו לי בזה,אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי,איך להפסיק עם הפגמים והטמטום הזה.
אני שוקעת בבוץ עמוק מידי,שאני הכנסתי את עצמי לתוכו.
כאילו הפלתי את עצמי לבור שמלכתחילה ידעתי שאין דרך לצאת ממנו.
כינוי:
m(a)y life
בבלוג זה
בכל הבלוגים
