דרמטית,פסיכוטית,דיכאונית,סדיסטית,קנאית,רכושנית,קיצונית,בעלת פתיל קצר,לוקחת ללב,נפגעת מהר מידי,רגישה מידי,חושבת יותר מידי,דימוי עצמי נמוך,שיפוטית,מרדנות,צניעות,הססנית,עצלנית,מסורה...
והרשימה עוד ארוכה.
זאת אני.
עם כל המינוסים והפלוסים,תקבלו אותי או שלא תקבלו אותי...לרוב אני בעצמי לא מבינה את הראש שלי,כנראה שמי שעובד שם בפנים נמצא בממש עומס ולא מצליח לסדר את הכל בזמן ולפני הסדר,אבל אני מנסה להתרגל לזה.
אני חוזרת לכאן לעיתים רחוקות מידי,וזה לא שאין לי בעיות,פשוט אני מרגישה שאני לא פורקת מספיק,אני לא כותבת מספיק,כאילו יש שם מישהו מרחוק שקורא את מה שאני כותבת ומבקר אותי,אני תמיד מנסה להתאים את עצמיל מצב מסויים שלפעמים כשאני ממש ממש חושבתעל זה-המצב הזה בכלל לא קיים.
אני נורא חוששת מה יגידו עליי,או איך רואים אותי מהצד...שאני כבר מתחילה לגבש דעה על עצמי לפי דעות של אחרים.
אני משתגעת לא יודעת מה לעשות,ובא לי לצרוח ובא לי לחתוך ובא לי לשיר ובא לי שיחבקו אותי,אני מחפשת את האהבה הזאת,ואני לא מצליחה למצוא אותה...וזה הגיוני הרי לא? כי איך אפשר למצוא אהבה כשיש כ'כ הרבה שנאה במקום אחד.
והשנאה הזאת מכלה אותי והולכת ומתעמקת בי,ואני? אני משתגעת.
אני צועקת מבפנים,אבל אף אחד לא שומע.
ואני חותכת מבפנים,אבל אף אחד לא רואה את הפצעים.
ואני בוכה,אבל אף אחד לא רואה.
אז אני שותקת,ומחיייכת,וצוחקת,ומשכנעת "כן הכל בסדר,זה העייפות מהעבודה".
וכל הקטע,יגידו לי שאני יפה? אני לא אאמין."הם בטח משקרים,הם רואים שאני חסרת ביטחון נכון?לא יודעת זה לא נשמע לי אמין..מה הם מוצאים בי?" - וזו המחשבה הקבועה.
וווואייייייייייי אני רוצה לצעוק לשבור להרוס,לא רק את עצמי,להרוס את כל מי שהרס אותי.
אני רוצה להמשיך לכתוב,אבל שוב אני חושבת " למה לא קוראים את זה,אף אחד לא פה במילא..."
ושקט,וריק..