אני רוצה לעשות משהו מטורף. להלחם בדרקון, להציל עלמה במצוקה, אתם יודעים, משהו שעושים רק באגדות. נמאס לי מהמציאות הרדודה שאנחנו חיים בה. המדינות נלחמות אחד בשני, לאחת יש נפט, לשניה מים ולאחרת אין דבר מאלו אבל יש לה הרבה מאוד כבוד בין אומות העולם האחרות. אנחנו מזהמים את העולם הקטן שלנו בכל כך הרבה דברים מלאכותיים ולא יעילים. בבית הספר מלמדים אותנו דברים לא נחוצים...
המעגל הזה הוא אין סופי.
יום אחד העולם יקרוס. נפט, מים וכבוד לא יהיו יותר המדד להצלחת המדינה. לא יהיו גני עדן לברוח אליהם מתוך הסביבה המזוהמת שיצרנו לעצמנו ומה שלמדנו בבית הספר יתברר כלא שימושי. המרדף אחרי האושר יתגלה כסתום כאשר נפקח סוף כל סוף את עינינו לנוכח המציאות הקשה שהוטחה בפנינו. אנחנו לא נדע מה לעשות עם עצמנו, נתרוצץ ברחובות כנמלים הבורחות מגשם ונחפש משמעות חלולה חדשה לחיינו.
יום אחד אנחנו נצטרך לדעת איך לחיות בכוחות עצמנו, כל אחד לעצמו, כי הבנו שקבוצה רק מביאה איתה צרות. נצטרך להיות מומחים בכל תחומי ההשרדות הבסיסית.
אבל אז, כמו תקליט שבור, יחזור על עצמו התהליך: בני אדם יתאגדו לקבוצות מגוונות, מנוגדות בהשקפותיהן. יהיה זה שיתפוס את השלטון בעזרת חוכמתו, ואם לא בדרך המוח, אז בדרך הכוח, האכזרית, הכואבת. הוא ועושי רצונו ישליטו טרור על האדמה שתפסו, יאיימו על כל זר השונה מהם וינסה לחטוף מהם את אותה פיסת ארץ. שוב נחזור למה שהיינו קודם, בתהליך קשה וארוך. נחזור להיות חברה רודפת עושר, חברה חסרת רגש שנלחמת בינה לבין עצמה על נפט, מים וכבוד. חברה שבה חיי האזרחים חשובים רק בעתות מלחמה ומשבר. חברה שבה מתקיימים משחקי כוח בכל יום בטורנירים רבי משתתפים, והמנצח? הוא כמובן, לא זוכה בכלום מלבד כוח נוסף, הבאת פחד לעיניהן של מדינות אחרות שכל רצונן הוא להגן על הקבוצות שיצרו אותן.
אני רוצה לעשות משהו אחר, לשנות את העולם שלנו, לגרום לאלו החיים בו לבחור בדרך אחרת, דרך טובה יותר, שבה כולם הופכים לשווים בפני כולם, אין מעמדות, אין מלחמות עקובות מדם וכל יום מלא בידע חדש ובשמחה אינסופית.
אני רוצה שנלך בדרך שבה כל יום הוא חגיגה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Aldebaran