לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

בכל שנה, כשמגיע החורף, מגיע הרגש המדכא הזה, של הבדידות, של העייפות, שלהעצב. הרגשתי צורך להעלות לבלוג מילים שכבר היו בבלוג קודם, פשוט כי התגעגעתי אליהן בדיוק כמו אליו.

לא פעם יצא לי לחשוב על המצב שלי אם היה שם מישהו מיוחד, מישהו שיהיה רק שלי, שתמיד יהיה שם, שיתמוך ויבין.

אני מניחה שאותו מישהו זה האדם ההוא שמסתובב לי בראש, זה שביחד איתי עיצב אישיות שלמה ומחשבה עצמאית.

בזמן האחרון אני מרגישה כאילו אין שם אף אחד, אלא רק הוא, רק הוא שיודע בדיוק מה אני מרגישה,

וזה מעצבן, מרגיז ומרתיח, העובדה שכנראה לעולם לא אזכה לפגוש אותו.

לפעמים אני לא מבינה את העולם. לפעמים כולם מתרחקים ממני ואני נשארת לבד.

בכיתה למדנו שיר של ביאליק, ונורא התחברתי אליו.

הכניסיני תחת כנפך, הוא מדבר על בדידות, והוא כל כך הזכיר לי את עצמי, איך שהבדידות משתלטת עליי עד שכבר אין לי אל מי לפנות,

עד שכואב, חשוך וקר.

המצב שלי לא כל כך גרוע, אבל לפעמים אני מגישה מנותקת מעט, ואז מנתקים אותי עוד יותר.

כאילו לא אכפת להם, כאילו אני קיר זכוכית, אוויר.

אולי טעיתי במשהו שעשיתי מזמן, אבל אני לא רואה שום סיבה שלא לסלוח, הרי ניסיתי, ניסיתי להשתלט על עצמי ולראות את האחרים לפניי,

ניסיתי וניסיתי וניסיתי.

הייתי לבד, למרות שהייתי מוקפת בחברים.

לא תמיד הם היו שם בשבילי, וזאת כנראה הסיבה לכך שהאדם הזה התפתח בי.

אל תראו את זה כך, אין לי שום פיצול אישיות.

זה עולם שגדל בתוכי, עולם שאליו אני יכולה לברוח ולהרגיש חום ואהבה מצד כל הפנטזיה שלמדתי להכיר.

בכל אדם יש עולם ומלואו, ולכן אני נתתי לשלי שם, מחשבה ועיניים.

אז איך אני יכולה להרגיש קרבה כלשהי לאדם שהוא חלק ממני אבל לעולם לא יהיה קיים?

איך יכול להיות שקיים בי עוד צד, אדם, אבל מצד שני הוא רק עולם שאליו אני יכולה לברוח?

אני מתעגעת לאדם שמעולם לא היה, ומתפללת בכל כוחי לכך שיום יבוא והוא יתגשם.