לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

החיים מתקדמים מהר מדי ומשאירים אותי מאחור לחכות לסיבוב הבא.

אבל אני לא מוותרת, לעולם לא, כי כבר הטמעתי את עצמי בחיים האלה, אני מכירה אותם לעומק ומרגישה בטוח. אבל מסתבר שיש פער בין הרצוי למצוי. אני מפגרת אחרי כולם, בכל עניין שהוא. קשה לי לעקוב, קשה לי לדעת את כל הפרטים שמתעופפים באוויר לכל כיוון. כולם תופסים אותם מלבדי.

מזמן לא הרגשתי רגשות של "הילדה הבודדה", לפחות לא מאז בית הספר היסודי. שם זה היה סיוט, לכן דרשתי מעצמי להדחיק את התקופה ההיא ולפתוח דף חדש, וכך עשיתי. היום אני לא זוכרת הרבה מאותם ימים, יש לי רק זכרונות מעומעמים של דברים משמעותיים.

הילדים היו אכזריים אלי בשתיקתם, לא שיתפו אותי ולא ממש התייחסו אליי אלא אם הדבר היה הכרחי.

ועכשיו, עכשיו כל התחושות חוזרות אליי - העצבות, המלנכוליות, האושר המריר שבהיות לבד.

אני לא רוצה אותן, אני רוצה להית שמחה כמו שהייתי כשהכרתי אתכן.

אבל לא ידעתי שהרוח תישא את רגליכן לכיוונים שאליהם לא תכננתי להגיע, לאלו שאולי נמנעתי מהם כי פחדתי מהטמון בשביל לא מוכר. אני רוצה אתכן בחזרה, אותך במיוחד, כי אני מרגישה שאת חומקת לי מבין הידיים בזמן שאני צריכה אותך יותר מכל. השנה התבגרת מהר ממני ואני עשיתי זאת בעל כורחי כבר לפני שנים. את כבר לא ממש חברה שלי, ואני כל כך מתגעגעת לימים ההם בהן עשינו כל כך הרבה כיף וכל כך הרבה שטויות, לתמימות שהייתה לנו ואושר האינסופי.

חברים חדשים, חבר ראשון ואני נשארת מאחור. החיים שלי היום דומים יותר מאי פעם לסרט הוליוודי, קומדיה רומנטית עלובה מהסוג שאני מתעבת ואת כל כך אוהבת. אני מקווה שאהיה אמיצה מספיק בשביל לגרום לזמן הנכון להגיע, ושאהיה מסוגלת להגיד לך את אשר על ליבי במילים המדויקות או הדומות למחשבות שלי כדי שתביני אותי נכון.

וזו רק מחשבה: אם הייתי יכולה לבחור בין להמשיך לחיות כזאב בודד שלא יודע חברות מהי, הייתי בוחרת בכך, כי כשלא יודעים על קיומו של משהו, זה בלתי אפשרי להעריך אותו בחסרונו.