לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

כשזה קרה כל כך קרוב אליי בפעם הראשונה, לא ידעתי איך לעכל את זה.

כשזה קרה כל כך קרוב אליי בפעם השניה, חשבתי שאני מבינה מעט יותר.

בפעמים הבאות, כבר לא ספרתי. הוא נפטר, והיא נפטרה, וגם השניים האלו, וגם הוא, וזו שהכרתי פעם.

הם כולם כאילו עוברים מול העיניים שלי ואני לא שמה לב אליהם.

כשמישהו נפטר, אני מתנהגת כאילו לא אכפת לי כלל. אחרי סבתא שלי, אחרי שלא הפסקתי לבכות אחרי מסיבת יום ההולדת שלי בגלל ההלם, כבר לא בכיתי עבור אף אחד. אני מפחדת שבפעמים הבאות כשזה יקרה עוד יותר קרוב אליי, אני לא אוכל לעמוד בעצב ובכעס שימלאו את הלב שלי.

היום בבוקר נפטרה מישהי שהייתה שמחה, אהובה על כולם, ומה לא?

על אף שזאת דרך הטבע, אני לא אוהבת שחיים נגמרים.

אני שונאת את ההרגשה שזה נותן לי, אבל מה כבר אוכל לעשות? בפסיכולוגיה זה מוגדר כ'הדחקה' - אני לא רוצה לדבר, לשמוע ולחשוב על האנשים האלו, כי אני מפחדת שאני אשבר. אני רוצה להמשיך לחיות את החיים, כלומר, להנות מהם, ואני מצטערת שהרצון הזה גורם לי להתנהג בצורה אטומה כל כך.

אני לא רוצה שהחיים של האנשים היקרים לי ושלי יסתיימו, עדיין לא הספקנו לעשות כאן כלום.

כולנו צריכים זמן, בבקשה.