לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

בסוף השבוע האחרון האויר התחלף והשמים בכו כמעט ללא הפוגות. אני אף פעם לא יודעת אם זה מזג האויר שמציג לראוה את מה שמתחולל אצלי בלב או שאני זו שמושפעת מכל שינוי קטן בטמפרטורה. היה לי טוב לזמן מה, ואתמול בערב האחרון של הסופ"ש בבסיס, כשסוף סוף הייתי לבד ומנותקת מההוויה החברתית הלא הגיונית של צה"ל, הכתה בי ההבנה שבחצי השנה האחרונה ואולי מעט יותר, הייתי עיוורת לעקרונות שעליהם גדלתי וסיגלתי לעצמי. לא הצלחתי להירדם בגלל זה, ואולי גם בגלל חלק מתקרת המתכת שהחליט להתאבד לכיווני. אני רוצה לצעוק כל כך חזק אבל אין מי שיקשיב, בייחוד כי אני כבר לא מקשיבה לעצמי.

העיוורון שלי נבע בעיקר בגלל שהעיניים שלי נטו לכיוונים שמעולם לא בחנתי לעומק, למשל שיחות נפש אל תוך הלילה, בנים, איפור, דברים שטחיים שאף פעם לא היו נחלתי ובכל זאת אימצתי אותם קרוב אליי. הכי קל לראות כמה השתניתי כאדם יעיל ועובד. אם פעם הייתי מקדישה את כל כולי לעבודה, לסקרנות וליצר הלמידה, היום הכל שונה, הלמידה שלי רדודה ואני לא מתרכזת וגם לא מתעמקת מספיק. פעם הייתי חוקרת, יורדת לסוף דעתם של דברים. היום? היום אני כלום לעומת מה שהייתי. אותו בחור ששבה את תשומת ליבי בזמן האחרון, החלטתי לשים לזה סוף כי אין מצב שיקרה משהו, ואני כנראה לא אתמיד.

יש אנשים שאומרים עליהם שהם נשואים לעבודה. אני רוצה להיות אחת כזאת כי אני יודעת שיש לי מה לתת, בצבא, באזרחות, איפה שלא אהיה. אבל כמו שאמרתי, יש דברים שמעולם לא היו שייכים לי, שבעצם לא היו האיזור הבטוח שלי. קודם אמרתי שאלו הם דברים שטחיים אבל ביניהם, ואולי בעצם בנוסף אליהם, יש את הרגש והתחושות שאני תמיד מייחלת בסתר שתהיה לי ההזדמנות להרגיש. ושוב, יש דברים שנועדו לקרות בזמן מסוים בחיים, שהוא כמובן לא עכשיו, ויש שלא נועדו לקרות.