לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

אני מרגישה שאני הולכת לחטוא בחטא הפרי האסור ואני לא רוצה וכן רוצה את זה באותו הזמן. קצה הסיפור שלי הוא בעובדה שיש שני בחורים מסוימים מאוד במקןם בו אני משרתת. מפחיד אותי שפתאום אחד מהם, "הגבוה" נקרא לו, שם לב לצורה בה אני אוספת את השיער ומדבר איתי כאילו היינו ידידי נפש הרבה לפני החודש וחצי האחרונים שבתחילתם רק הכרנו, ואני בכל זאת נהנית מתשומת הלב. השני שאותו אני מגדירה כ"נואש", אמר לי שהגבוה נעלם איזה יום לשעה כדי לדבר עם חברה שלו, ובעצם שתל מחשבה קנאית בראש שלי. אני הופכת למישהי שהיא לא אני, אני מאבדת את עצמי, ואת זה אני בהחלט לא אוהבת. זה כיף ונחמד ומשעשע להסתובב בחברת בנים כל היום במשך תקופה לא מוגדרת, אבל אני כבר לא הטומבוי שהייתי אז. היום אני בחורה, קצת בעל כורחי, והחברות שלי אמנם במרחק שיחת טלפון, אבל קשה שלא להישאב אל תוך החברה השונה כל כך ממה שאני מכירה ולהשתנות על פיה. אני ידועה כאחת שלא תתנגד לקחת סיכונים וולצאת להרפתקאות, אבל כשזה מגיע לסביבה של הלב שלי והוא מתגלה כעיוור, המוח שלי מריץ אינספור מחשבות על מה יקרה אם ומה אם לא יקרה ועוד ועוד. אינספור מחשבות מורטות עצבים על אינספור סיטואציות שלא יקרו אלא אם כן אני אחליט לאפשר להן לקרות. אני שונאת לחיות באי-ודאות ועוד יותר שונאת לחיות במציאות שאני לא מכירה באי-ודאות. אגיד לכם את האמת, אני מרגישה איך חלקים בנשמתי נשרפים ובמקומם צומח משהו אחר, אפל, או אולי בכלל נקי וזך. הפכתי לפחדנית. זה מה שעובר עליי. הפכתי לפחדנית.