לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

אם יבקשו ממני להגיד את האמת, ממש יכריחו אותי לחשוף את מה שמתחת לפני השטח, אני לא אתקפל בתוך עצמי ואומר את מה שעל לבי כבר חודשיים שלושה. קשה לי כאן בבסיס. אני לא מסתדרת עם המצב, בוכה כל הזמן מבפנים ומדי פעם, לעיתים רחוקות, מבחוץ. אני לא רוצה שיראו את הקושי ואת הדמעות שלי. אני לא רוצה רחמים. אני לא רוצנ דבר מכל הדברים האלו שמקבלים כששמים לב אליך בצורה הזאת. אני רוצה חום אנושי ולא את המסגרת הנוקשה הזאת שנקראת צה"ל ומאפיינת את עצמה כ"צבא העם". זה אמנם נכון על הנייר אבל המציאות שונה כל כך. הסדיר נחת עליי בבום ולאט או מהר, אני כבר לא מבחינה, העצב והשיכאון גוברים עליי ואני שוקעת לתוכם. אני אוהבת את האנשים שאיתי אבל יש כאלו שנוכחותם מעיקה עליי. לא אכחיש שיש אנשים שמאסתי בהם, שאיתי כל היום וכל הלילה ואני כבר לא יכולה יותר לחיות ככה. אני זאב בודד מטבעי ואני מכירה את עצמי טוב מספיק כדי לדעת מתי לעצור, והבעיה היא שבצבא אין אף אחד שבאמת יקשיב לי או לאחרים שמצבם דומה, כי אלה שקרובים לי בגיל איתי באותה הסירה והם לא אובייקטיבים, ואלה שמדברים איתי ממרומי דרגתם וגילם, לא זוכרים איך זה להיות חייל פשוט. אני מרגישה שאני מנסה לטפס גבוה מדי אבל אני רוצה להיות לבד קצת, לחפור בנבכי נשמתי לבדי ולא לתת דין וחשבון לאף אחד. אני לא רוצה לשקוע בדיכאון אבל אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר מלבדו.

מישהו יכול לעזור לי, בבקשה?