Fear
|
 כינוי:
Eve. בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
| 11/2012
הדרך לחרדת נטישה
אני בטוחה ב90% שזה בגלל החבר האחרון שהיה לי.
אני זוכרת שהייתי נורא נאיבית והייתי בטוחה שאם אני אפתח בפניו ואחכה לו כשהוא חוזר מהצבא כל הזמן אז הכל יהיה מעולה בינינו ושלא נפרד אף פעם ושהוא בן אדם שהכי אפשר לסמוך עליו בעולם ולספר לו הכל. כמובן שטעיתי ואחרי שנה של זוגיות נפלאה. קשה, אבל באיזשהו מקום לא פחות גם נפלאה.
הכל נהרס.
אני בן אדם שאוהב לדעת שהכל נמצא תחת שליטתו וכשמישהו בא ומחליט בשבילי החלטות זה הדבר הכי נורא מבחינתי והכי בלתי נסבל.
ניסיתי לשנות דברים אבל כמובן שבזוגיות יש 2 צדדים,אז לא משנה כמה ניסיתי לתקן ולשנות באלף ואחת דרכים-זה לא עבד.
תקופה נוספת שזכורה לי היא אחרי היסודי. הרבה אנשים הלכו לכיוונים שונים,לבתי ספר שונים.
נשארתי לבד.
בנות שהיו חברות שלי פתאום לא ספרו אותי בבית ספר החדש,לא אמרו שלום אפילו כשעברו מולי. זה היה הקטע הכי פוגע כי אפילו לא קרה שום דבר רע,לא רבנו ופשוט פתאום הן השתנו והתרחקו (למרות שפיזית הן היו עדיין קרובות והייתי רואה אותן כל יום).
זה היה בתקופה שהתאהבתי פעם ראשונה - אהבה נכזבת. ויותר מהכל הייתי צריכה תמיכה של אנשים..אבל פשוט הייתי לבד. באותה תקופה האינטרקציה היחידה שהייתה לי עם אנשים זה באינטרנט אחרי הבית ספר (בבית ספר הייתי לגמרי לבד). אני זוכרת שהייתי מעבירה הפסקות בהליכה בתחומי הבית ספר עם אוזניות וראש טחון מחשבות.
עם ההורים אף פעם לא הייתי בקשר טוב,עוד מגיל קטן..אני זוכרת עשרות פעמים בהם הייתי ניגשת לאמא שלי לספר לה משהו והיא הייתה מזלזלת או אומרת לי כל הזמן "אל תפריעי לי ,אני עייפה/רואה טלויזיה/עסוקה " . לגבי אבא שלי אני בכלל לא מדברת-זה אחד האנשים שאני הכי פוחדת מהם,רק עצם הנוכחות שלו מפריעה לי ולא משאירה אותי רגועה לרגע. מאז שעברנו דירה אני כל הזמן רק בחדר שלי כשהוא בבית (בדירה הקודמת חלקתי חדר עם אחי). אני זוכרת את כל הפעמים שהוא היה מכה את אמא שלי בגלל דברים כל כך בנאליים וכל פעם היא הייתה משכנעת את עצמה שזה לא יחזור על עצמו ושהוא אוהב אותה ולא משנה כמה פעמים היא חשבה להתגרש ממנו היא אף פעם לא עשתה את זה.
לפחות זה עבר לו בזמן האחרון. והוא נרגע יותר (אני בטוחה שהוא הלך לפסיכולוג או לטיפול כלשהו,פשוט יש דברים שהם לא מדברים עליהם).
אז כן,אף פעם לא באתי להורים שלי וסיפרתי להם משהו מהחיים שלי,רוב השיחות שלי איתם הם : היי,ביי. לפעמים אני גם מדברת עם אמא שלי על לימודים...אבל לא מעבר לזה. לפעמים היא מתחילה להתעניין וטוענת שאני לא מספרת לה כלום,אבל אני פשוט מסבירה לה שכבר אין לי חשק לספר לה כלום,פעם היא לא הקשיבה לי למה שהיה לי לספר והיום פשוט אין לי סיבה לכך. אני לא מוצאת לנכון לשתף אותה בחיים שלי.
אני חושבת שזה מספיק להיום,בפוסט הבא אני אספר על התקף החרדה הראשון שלי,על שאר ההתקפים ועל ההתמודדות עם זה כיום.
יום חורפי ונחמד לכולם :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
