Fear
|
 כינוי:
Eve. בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
| 11/2012
התקפי חרדה+ההתמודדות איתם
די רציתי לכתוב על דברים אחרים,בנאליים יותר בפוסט של היום...
אבל אם אני מבטיחה משהו אז אני מקיימת. אני חושבת שהנושא הזה חשוב,לא רק לי אלא גם לאנשים שחווים דברים דומים.
למרות שביחס לכמות התגובות בשאר הפוסטים,כמות התגובות בפוסט הקודם הייתה מצומצמת יותר. אבל ניחא,אני יודעת שאנשים קוראים פה ומגיבים וכל תגובה מחממת לי את הלב,אז תודה לכולכם. 
אז,הפוסט הזה הוא החלק השני של הפוסט הקודם.
אבל,לא חייב לקרוא את הפוסט הקודם ואפשר להתחיל מהפוסט הזה,לא פספסתם כלום.
אני והאקס שלי (אז הוא היה בן זוג שלי ) ישבנו במדרגות ודיברנו. זה היה משהו כמו לפני שנה-שנתיים,אני לא בטוחה.
באיזשהי נקודה בשיחה התחלתי לבכות,אבל לא בכי רגיל כמו שכולם מכירים...בכי חסר שליטה, בכי שאתה מרגיש שבא לך לשבור משהו.
הוא חיבק אותי ואמר שהכל בסדר,הוא ממש היה שם. הוא אמר שבחיים הוא לא יעזוב אותי ושאין לי מה לפחד כל כך מהקשר הזה ושהוא אוהב אותי.
ואתם יודעים? האמנתי לו,כי באמת רציתי שזה מה שיהיה,באמת רציתי להאמין שהוא מדבר אמת.
קצת על הקשר שלי איתו : היינו 3 חודשים מדהימים ביחד ואחריהם הוא היה צריך להתגייס,לקרבי..אף פעם לא הייתי בסוג כזה של קשר אבל ידעתי שזה יהיה מאוד קשה בשבילי,ידעתי שאני לוקחת סיכון גדול. אבל ראיתי כמה שהוא בחור טוב והחלטתי בכל זאת להתכנס לזה ולא משנה מה (כשאני מחליטה משהו אי אפשר לעצור אותי). אז באמת צדקתי והיה לי קשה בקשר הזה אבל שוב-אם אני מחליטה משהו זה מה שיהיה. זה הגיע למצב שהייתי רואה פעם בשבועיים-שלושה וכל פעם שהוא היה חוזר הייתי פשוט בוכה לו. בחיים לא בכיתי כמו שבכיתי בתקופה הזאת. הוא תמיד היה תומך ומעודד ומחבק ומזכיר שהוא פה לידי והכל בסדר. בסופו של דבר זה החמיר..עד שזה הגיע לאותה שיחה במדרגות. לא יודעת מה קרה באותו ערב אבל הרגשתי שאני משתגעת ושהוא לא באמת שם. שאני הוזה דברים.
מצאתי את עצמי מפחדת,מצאתי את עצמי נחנקת ובוכה ומקיאה מבלי שזה יהיה בשליטתי. כשהוא לא היה נמצא שם הייתי צריכה לטפל ולדאוג לעצמי,לשכנע את עצמי לקום ולשטוף פנים. ממש כמו אמא שדואגת לבן שלה כשהוא נופל ומקבל מכה.
בכל מקרה,זאת הייתה נקודת השיא..משם משהו השתנה,ראיתי שנהיה לו פחות ופחות אכפת ולי יותר ויותר קשה. התחלתי להבין שכל מה שהוא אמר זה בולשיט-ושלא,הוא לא יהיה שם תמיד בשבילי. הקשר שלנו השתנה לחלוטין,החלטתי לעשות צעד שהרס אותו לגמרי.
מאז לא הצלחתי להכנס לשום דבר רציני עם אף אחד,נשחקתי.
מעבר לכך,איבדתי את האמונה שלי באנשים...התחלתי לחשוב. הגעתי לאותם נקודות שהעלתי אתמול והבנתי שאמנם זה היה השיא בחיים שלי אבל היו דברים קודמים לכך שכנראה גרמו למצב להיות ככה.
הרבה אנשים אחרים שסיפרתי להם על המצב שלי באו ואמרו "אני לא כמו כולם" כל אותם האנשים היו בדיוק כמו כולם.
פעם ניסיתי להתחיל עם בחור ...קצת אחרי שנפרדנו אני והאקס. ובאמת היו לי ציפיות לגביו,כי הוא היה חמוד אליי כל הזמן והתנשקנו. וברגע שהוא בא ואמר לי שהוא מצטער והוא לא רוצה חברה כרגע הלכתי לצד ופעם ראשונה ואחרונה שהיה לי התקף חרדה מול חברים שלי,הרגשתי שוב לחצים בבטן ובגרון והכי גרוע...הרגשתי לבד ושוב בכיתי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה.
באותו רגע לקחתי את התיק והלכתי הביתה.
אוקיי,אז מה עושים מאז? איך מטפלים במצב שכזה? הרגשתי לבד. כל כך לבד.
עד היום זה הדבר שהכי מפחיד אותי. להיות לבד,להרגיש בדידות.. זאת ההרגשה הזאת הכי נוראה בעולם.
אבל לקחתי את עצמי בידיים. אני חייבת לציין שאף פעם לא קיבלתי עזרה מקצועית (פסיכולוגים)...לא יודעת למה. אני פשוט מאמינה שיש דברים שאני צריכה לטפל בהם בעצמי.
אז,אי אפשר להמשיך ולהפיל את זה על כתפיים של כולם ולהגיד "יש לי חרדות נטישה" ולשמוע כל פעם "לא,אני לא כמו כולם!" ואז התוצאה היא אותה תוצאה תמיד.
בשביל שלא להיות כמו קודם במחשבה של "כל בן אדם שהייתי איתו בכל קשר כלשהו אי פעם-ברח ממני" החזרתי את הקשר עם חברה טובה שלי שאנחנו חברות כבר כמה שנים והקשר פשוט התנתק בגלל שכל אחת מאיתנו הלכה לכיוונים שונים בחיים. בכל מקרה,עכשיו אנחנו שוב חברות טובות למרות הפער. הפסקתי לחשוב על כך שכולם נוטשים אותי,פשוט הפסקתי. חוץ מהבלוג הזה לא תשמעו אותי מספרת על כך יותר-מי שצריך לדעת,יודע. שמתי הכל בצד והשלמתי עם העובדה שאנשים באים ואנשים הולכים-עם כמה שהעובדה הזאת קשה. בכל מקרה,תמיד יהיה שם מישהו...גם אם הוא לא יהיה שם לידך לנצח הוא בכל זאת יהיה שם וזה גם משהו שצריך להעריך,תמיד יהיו אנשים ומעבר לכל האנשים האלה...בסופו של יום רק בן אדם אחד ישאר שם לנצח בשבילך וזה אתה עצמך! אז הכי מכל צריך להקשיב לעצמך,לדעת לאהוב את עצמך,לקבל את עצמך ולהעריך את עצמך,להנות מעצמך.
זה הכל :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
