מכירים את זה שאתם יושבים במקום אחד,לא זזים או נעים יותר מדיי ממקומכם
ודיכאון עם קומץ של נחמה אופף אותכם..?
ככה ישבתי אתמול,בלילה,על המיטה שלי..הסתכלתי על פנס לילה גוסס מבחוץ במשך כ-3 שעות.
אחר כך ניזכרתי בשיר שהייתי שומעת פעם שאולי אפילו קצת מתקשר למקרה,הדלקתי אותו (לקח לי בערך חצי שעה למצוא) והמשכתי לשבת ככה.
ראיתי שכבר מאוחר/מוקדם ושכנראה לא אגיע מחר למקום ההתנדבות,מה הטעם? גם ככה רוב הסיכויים שאני אהיה שם לבד...הרי מי יבוא ביום האחרון של החופש?
ואז הבנתי משהו,יכול להיות שאני לא אראה אותו יותר. את הבחור/ילד ההוא שדיברתי עליו בערך 3-4 פוסטים.
הרי אם לא ראיתי לפני חנוכה,מה הסיכויים שאני אראה אותו עכשיו,בבית ספר,בשכונה,במקומות היום-יומיים ?
ואז התחלתי לבכות.
אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה,לפני זאתי,שבכיתי...בזמן האחרון זאת פעולה די נדירה אצלי.
לא חשבתי שאני אקשר כל כך למישהו שקטן ממני בשנתיים תוך כל כך מעט זמן ואשכרה אבכה בגללו,אפילו אין לי כלום אליו (אני מקווה).
בכל מקרה,ללא פיתרון נראה לעין נירדמתי ככה ב4 וחצי לפנות בוקר. אני זוכרת שאמא ניסתה להעיר אותי ב7 ואמרתי לה שאין מצב שאני קמה,היא עזבה אותי לנפשי והמשכתי לישון עד 12 בערך. כמעט מיד אחרי שהתעוררתי שלחתי הודעה בווסאפ לאקס שלי שיבוא..
הוא בא,שוב שכבנו,שוב לא גמר (משהו נידפק אצלו נראה לי) אז שחררתי אותו לחופשי והמשכתי ביום שלי כרגיל.
מחר בית ספר.
זה משהו שלא ניתפס אצלי..כל כך התרגלתי כבר למקום אחר,לסביבה אחרת,שכבר כמעט שחכתי אין זה להיות בבית ספר..
וכמה עבר סך הכל?8 ימים? משום מה זה מרגיש לי כמו שנה!
nevermind.
I hope to see him somewhere,sometime... 
איזה מהם עדיף? :)
עידכון (20:51)-
יאיאיאי!!
הוא: אפשר לבוא לבקר אותך מחר בבית ספר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Eve.