Fear

מכירים את המשפט "מרגישים את הנעל רק כשהיא לוחצת"?
בחיים לא הערכתי את השיער שלי כמו שאני מעריכה ודואגת לו עכשיו,כשיש לי נשירה כבר במשך כמה חודשים טובים.
אפילו כשאני מסתרקת יש לי רגשות אשמה,כשכל פעם שהמסרק עובר בשיער ונושרת מראשי כמות נכבדת ממנו.
אני כבר לא מדברת על חפיפה.
הכל התחיל מהתקופה שבה פשוט לא הייתי סגורה באיזה שמפו אני רוצה להשתמש,איזה הכי מתאים לי אז החלפתי בין האחד לשני לשלישי ולקח לי זמן להתקבע על אחד מסויים (שאגב,גם הוא,לא כזה עוזר לי עכשיו). ובנתיים נהייתה לי נשירה. גם הקולה תרמה למצב מאוד,אחרי ששמעתי איזה נזקים הדבר עם הטעם האלוהי הזה עושה. 
ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות.
עברתי לשמפו רפואי ואני משתדלת להמעיט בשתיית הקולה אבל מיום ליום אני מתחילה להיות לחוצה יותר.
היום שמתי לב איך השיער שלי הולך ונהייה דליל יותר. איך הפוני העבה והחמוד שלי נהפך ללא יותר מסתם קווי שיער מצומצמים.
פעם היה לי שיער,היום יש לי ...פחד.

אתמול,כמו בעוד כמה מהפעמים הקודמות,הופיע ה"תיקן הלוחש".
הזה שמתעורר לו במוח שלי, אחת לכמה זמן ולא מרפה עד שלא מקיימים את מה שהוא מבקש.
הוא חוזר ולוחש בלופים : תעשי,תעשי,תעשי,תעשי. אין לו מעצורים.
לרוב קשה לסמוך עליו,אבל הפעם אני חייבת לו תודה,כי הכרתי בן אדם מדהים וחוויתי חוויה מדהימה.
אני רק יכולה להצטער שאני לא מרגישה כמוהו בחלק מהמקרים,אבל גם לי מותר להתבטא ולנסות,בכל זאת...להרגיש משהו ולהנות מזה מבלי לחשוב יותר מדיי. זאת המטרה בעצם.
אז אני לא מפרטת יותר מדיי,ואני מקווה שהחיים יקחו אותי למקום הכי טוב שיכול להיות.

ואם גם לכם יש תיקנים לוחשים-תנסו להקשיב ולהבין אותם. לא ישר למהר לדחות או לעשות.

Eve.
שרוצה את השיער שלה בחזרה. וחיבוק ממנו. :)