איך שהעולם הדפוק שלנו בנוי.
הכל רק הולך ונהרס...
דברים רק הולכים ומתקלקלים, אף פעם לא הולכים ומשתפרים.
טוב נו,אולי רק יין.
פירות וירקות מגדלים עובש ונרקבים.
מכשירים אלקטרוניים מתקלקלים,נתקעים ופשוט מפסיקים לעבוד.
קירות מתפוררים,וכך גם התקרה וכל דבר בעצם.
אנשים הולכים ומזדקנים והגוף "מתיישן",ומת.
זה רק מספר מאוד מצומצם של דוגמאות,קחו כל דבר-באמת כל דבר ותראו שככה זה.
אם חיפשתם פואנטה בקטע,אין...רק להבהיר נקודה כלשהי,שבסופו של דבר היקום גם נגדנו :)
וכמובן חומר טוב למחשבה!
בהשראת הסרט Mr Nobody. מומלץ בחום!
אז...יום חמישי גזרתי את החוגר,ואתמול חגגנו עם כמה חבר'ה בפאב (חברים שלו ושלי) והיה כיף!!
אז סוף סוף אפשר לאחל לי מזל טוב ובהצלחה (תודה מראש! חחחח).
מחר מתחילה לעבוד בראבאק... מעניין כמה זמן זה יחזיק..
המון אנשים שואלים אותי אם אני מתרגשת ,כמובן שאני עונה שכן..
אבל זה הרבה מעבר לזה..
אני רואה את עצמי כבן אדם נורא פרקטי (מתבטא בכך שמצאתי עבודה תוך שניה...סתם כדי שיהיה משהו. ישר.)
אז אני בעיקר מפחדת,כי עכשיו זה העולם זה המבוגרים ואני לא יודעת עד כמה אני רואה את עצמי בו.
פתאום זה לדאוג לעצמי. לשלם על עצמי. לחיות בשביל עצמי. לעבוד בשביל עצמי.
ובעיקר להתחיל לקנות בגדים אמיתיים (כי חסר. איפה המדי ב' איפה?)
וזה עוד הבעיות הפשוטות,מעבר ללהחליט מה ללבוש בבוקר ומה לקנות בכללי...
זה איפה לגור,איפה לשכור דירה,איפה ללמוד,מה ללמוד וכל מיני החלטות שהפעם אני אמורה לקחת על עצמי.
יום חמישי אמא התקשרה אליי...ניהלתי שיחה שהיא די ארוכה יחסית לפעמים הקודמים.. (18 דקות)
כרגיל ניסתה לשכנע אותי לחזור הביתה ואני אשקר אם אגיד שלא כאב לי,
כי היא בכל הכוח ניסתה להבהיר לי שאני חשובה לה וכמה שהיא אוהבת אותי.
גם אני אוהבת אותה. פשוט קשה לי שם.
סיפרתי לה מה שיכולתי,מה שאני מרגישה...דילגתי על הפרט שאני רוצה להשאר פה בנתיים ולבוא הביתה בתור ביקור
ובעיקר לא סיפרתי שמצאתי פה עבודה כבר.
שוב התחלתי להתלבט ולחשוב לעומק...
אולי באמת לחזור?
EVE.
פילוסופית בגרוש...;)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Eve.