מכירים את המשפט "מרגישים את הנעל רק כשהיא לוחצת"? בחיים לא הערכתי את השיער שלי כמו שאני מעריכה ודואגת לו עכשיו,כשיש לי נשירה כבר במשך כמה חודשים טובים. אפילו כשאני מסתרקת יש לי רגשות אשמה,כשכל פעם שהמסרק עובר בשיער ונושרת מראשי כמות נכבדת ממנו. אני כבר לא מדברת על חפיפה. הכל התחיל מהתקופה שבה פשוט לא הייתי סגורה באיזה שמפו אני רוצה להשתמש,איזה הכי מתאים לי אז החלפתי בין האחד לשני לשלישי ולקח לי זמן להתקבע על אחד מסויים (שאגב,גם הוא,לא כזה עוזר לי עכשיו). ובנתיים נהייתה לי נשירה. גם הקולה תרמה למצב מאוד,אחרי ששמעתי איזה נזקים הדבר עם הטעם האלוהי הזה עושה. ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות. עברתי לשמפו רפואי ואני משתדלת להמעיט בשתיית הקולה אבל מיום ליום אני מתחילה להיות לחוצה יותר. היום שמתי לב איך השיער שלי הולך ונהייה דליל יותר. איך הפוני העבה והחמוד שלי נהפך ללא יותר מסתם קווי שיער מצומצמים. פעם היה לי שיער,היום יש לי ...פחד.
אתמול,כמו בעוד כמה מהפעמים הקודמות,הופיע ה"תיקן הלוחש". הזה שמתעורר לו במוח שלי, אחת לכמה זמן ולא מרפה עד שלא מקיימים את מה שהוא מבקש. הוא חוזר ולוחש בלופים : תעשי,תעשי,תעשי,תעשי. אין לו מעצורים. לרוב קשה לסמוך עליו,אבל הפעם אני חייבת לו תודה,כי הכרתי בן אדם מדהים וחוויתי חוויה מדהימה. אני רק יכולה להצטער שאני לא מרגישה כמוהו בחלק מהמקרים,אבל גם לי מותר להתבטא ולנסות,בכל זאת...להרגיש משהו ולהנות מזה מבלי לחשוב יותר מדיי. זאת המטרה בעצם. אז אני לא מפרטת יותר מדיי,ואני מקווה שהחיים יקחו אותי למקום הכי טוב שיכול להיות.
ואם גם לכם יש תיקנים לוחשים-תנסו להקשיב ולהבין אותם. לא ישר למהר לדחות או לעשות.
סתם לעדכן שאתמול,אחרי היום הבאמת כיפי שהיה לי,התפרקתי ובכיתי כמו ילדה קטנה לתוך הכרית. עצוב לדעת שדברים כל כך קטנים יכולים לשבור אותי ככה. אבל כבר לא אכפת לי. אני גם לא מוחקת את ההודעות. כדי שאוכל לראות,כדי שאני תמיד אראה ואקרא שוב ושוב ושוב ואולי אז אבין איפה אני טועה תמיד... איב לא בורחת יותר,איב חזקה . איב לא מדחיקה יותר,עם כמה שקשה-הפעם איב שם בשביל עצמה. ולא בשביל להגיד "זה יעבור" בכל פעם ,אלא בשביל להתמודד. בשביל להפסיק להדחיק ולפחד.
אני מאוד מרוצה מהיום הזה התבטלו לנו הרבה שיעורים בביה"ס,ויצא לי למשוך חברה,שבד"כ לא "זורמת", למקום שממש התחשק לי עליו במשך הסופ"ש - מקדונלדס. אחרי זה טיילנו בין החנויות והעברנו בערך 4 שעות בצורה מהנה ביותר. אז הלכנו לעבודה של אמא שלי כי כבר היינו מפוצצות (מכל הזבל שהכנסנו לקיבה באותן הדקות) מכדי לנסוע באוטובוסים והיא בדיוק סיימה את המשמרת אז היא יכלה להקפיץ אותנו,למרות שזה דרש מאיתנו לחכות עוד קצת אבל זה בסדר. להפתעתי סטימצקי עשו מכירה של ספרים עודפים/פגומים (או מה שזה לא יהיה),פתאום קלטתי מין דוכן כזה,משהו שלא קורה כל יום. ישר נידלקו לי החושים (אני ממש אוהבת ספרים! יותר לקנות אפילו מאשר לקרוא, משהו מטומטם. כמו הקטע של כוסיות עם בגדים-אוהבות לקנות מאשר אשכרה ללבוש ) קניתי ספר (אחרי כשעה של בחירה,וגם זה - התחשבתי בחברה,זה יכל להימשך יותר זמן.) קוראים לו " היכן שאינם" ומסקירה זריזה בתקציר הבנתי שמדובר על שרמוטה כלשהי. אז קניתי אותו. :)
היום יצא לי לרקוד קצת,וזה נחמד לדעת שעדיין יש לך את זה. אחרי כל השנים שלא התעסקתי בזה,זה עדיין נראה טוב פחות או יותר. ואולי זה פשוט כישרון?
נ.ב. דיי. זה היה רק סטוץ. תרד ממני כבר!!!
Eve. שעדיין משוכנעת שהיום הזה הוא רק חלום נורא מופרך...
אני מפחדת להודות בהרבה דברים. אחת מהם היא התקווה,התקווה שאנשים כמוך אתה - גורם לי להרגיש. ובכל זאת, הרבה פעמים אני מונעת מעצמי להרגיש. מדחיקה את זה ,ואומרת- תני לזה זמן. בבקשה,תני לזה זמן. אל תמהרי להתרגש,תהיי את. ואולי אני סתם פחדנית? כל פעם שאני מתחילה לכתוב פוסט או חושבת על מה לכתוב,אני ישר ממהרת לדחות את זה. אז אני לא אשקר,אני מפחדת להרגיש,אני מפחדת מעצמי. כבר הוכחתי לעצמי ולא פעם שאני מסוגלת לעשות דברים מטורפים. לא הגיוניים. המון פעמים הרגש הוא ששולט עליי,גורם לי לעשות דברים בצורה אימפולסיבית וחסרת הגיוני. לפעמים אני מתחברת לזה ואוהבת את זה אבל הרבה פעמים אני יודעת שזה משהו שיכול להוביל לכאב או להזיק לי בצורה כלשהי. מה דעתכם? ~~~~~~~~~ פתחתי מייל חדש שנועד לשמש כמייל של הבלוג (עד עכשיו היה לי רק את המייל האישי שלי). מוזמנים לכתוב לי [email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Eve.
)
