 כינוי:
Eve. בת: 30
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 11/2015
Mr. NOBODY
איך שהעולם הדפוק שלנו בנוי.
הכל רק הולך ונהרס...
דברים רק הולכים ומתקלקלים, אף פעם לא הולכים ומשתפרים.
טוב נו,אולי רק יין.
פירות וירקות מגדלים עובש ונרקבים.
מכשירים אלקטרוניים מתקלקלים,נתקעים ופשוט מפסיקים לעבוד.
קירות מתפוררים,וכך גם התקרה וכל דבר בעצם.
אנשים הולכים ומזדקנים והגוף "מתיישן",ומת.
זה רק מספר מאוד מצומצם של דוגמאות,קחו כל דבר-באמת כל דבר ותראו שככה זה.
אם חיפשתם פואנטה בקטע,אין...רק להבהיר נקודה כלשהי,שבסופו של דבר היקום גם נגדנו :)
וכמובן חומר טוב למחשבה!
בהשראת הסרט Mr Nobody. מומלץ בחום!
אז...יום חמישי גזרתי את החוגר,ואתמול חגגנו עם כמה חבר'ה בפאב (חברים שלו ושלי) והיה כיף!!
אז סוף סוף אפשר לאחל לי מזל טוב ובהצלחה (תודה מראש! חחחח).
מחר מתחילה לעבוד בראבאק... מעניין כמה זמן זה יחזיק..
המון אנשים שואלים אותי אם אני מתרגשת ,כמובן שאני עונה שכן..
אבל זה הרבה מעבר לזה..
אני רואה את עצמי כבן אדם נורא פרקטי (מתבטא בכך שמצאתי עבודה תוך שניה...סתם כדי שיהיה משהו. ישר.)
אז אני בעיקר מפחדת,כי עכשיו זה העולם זה המבוגרים ואני לא יודעת עד כמה אני רואה את עצמי בו.
פתאום זה לדאוג לעצמי. לשלם על עצמי. לחיות בשביל עצמי. לעבוד בשביל עצמי.
ובעיקר להתחיל לקנות בגדים אמיתיים (כי חסר. איפה המדי ב' איפה?)
וזה עוד הבעיות הפשוטות,מעבר ללהחליט מה ללבוש בבוקר ומה לקנות בכללי...
זה איפה לגור,איפה לשכור דירה,איפה ללמוד,מה ללמוד וכל מיני החלטות שהפעם אני אמורה לקחת על עצמי.
יום חמישי אמא התקשרה אליי...ניהלתי שיחה שהיא די ארוכה יחסית לפעמים הקודמים.. (18 דקות)
כרגיל ניסתה לשכנע אותי לחזור הביתה ואני אשקר אם אגיד שלא כאב לי,
כי היא בכל הכוח ניסתה להבהיר לי שאני חשובה לה וכמה שהיא אוהבת אותי.
גם אני אוהבת אותה. פשוט קשה לי שם.
סיפרתי לה מה שיכולתי,מה שאני מרגישה...דילגתי על הפרט שאני רוצה להשאר פה בנתיים ולבוא הביתה בתור ביקור
ובעיקר לא סיפרתי שמצאתי פה עבודה כבר.
שוב התחלתי להתלבט ולחשוב לעומק...
אולי באמת לחזור?
EVE.
פילוסופית בגרוש...;)
| |
אמא.
אתמול התקשרת ואמרת לי לחזור.
אמרתי לך שלא.
ואת אמרת לי תחזרי,תחזרי מחר הביתה.
לא כי בא לך שאני אחזור הביתה..אלא כי את מרגישה אשמה.
אשמה על פליטות פה מפגרות, שאמרת לי בעצמך לעזוב את הבית.
אשמה על זה שאת יודעת שהבת שלך מעדיפה מקום אחר,טוב יותר להיות בו.
אשמה על הילדות שהרסתם לי ועל כל החלומות שלא התממשו.
אשמה על זה שיש אי שם אמא אחרת שדואגת לי ואוהבת וקונה לי דברים.
אשמה שהתחתנת איתו.
אבל אני לא מאשימה אותך,רק את את עצמך.
ונחשי מה? לא אכפת לי...יש לי פה חיים אחרים. יש לי אוצרות ביד ואת כרגיל לא תומכת.
האווירה בבית קודרת,אתם לא מדברים איתי ועם אחי,לא שואלים לא מתעניינים..אז גיליתי מה זה חיים אחרים.
ועכשיו אני פה,תוהה...האם לחזור למקום הקודר,לעזור לאחי לעבור את הסיוט שעברתי כל השנים האלה,
של לשבת לבד בחדר ולבכות,לקלף את הקירות והפחד...הפחד של לצאת מהחדר כשהוא בבית.
לא היית צריכה להתחתן איתו,אפילו אמא שלו אמרה לי בזמנו לעזוב את הבית ובעיקר אותו.
כי הוא דיקטטור,הוא השליט. אם את לא מקשיבה למה שהוא מצווה עליך את חוטפת מכות,
חשבת ששכחת את הדם במקלחת? את הצרחות שלכם? את אחי הקטן מבקש שאני אקריא לו סיפור כדי שהוא ירגע?
את המכות שקיבלתי כי לא עניתי לטלפון,כי פחדתי,כל החיים האלה פחדתי.
את אחי הקטן,כשהוא מאוד קטן ואבא משחק איתו בלשבור את הידיים כשהוא שיכור? בזמן שהוא מיילל תוך כדי ומתחנן שיפסיק?
ואת הפנים שלך נפוחות מהמכות ואותך שמה מייקאפ כדי לכסות הכל?
אני לא מוכנה לכסות יותר,דיי. אז מה שזה כבר לא ככה והבית שקט (יותר מדיי שקט) והכל קרה לפני שנים?
אני לא רוצה יותר לחיות ככה. אני לא רוצה ללכת על קצות האצבעות יותר כדי לא להעיר את המפלצת.
אז עזבתי,ואת אומרת לי לחזור היום. את לא מבינה כלום.
EVE.
שיש לה רק משהו קטן טוב לומר - מצאתי עבודה :)
| |
החלטתי.
חזרתי הביתה וזה החזיק בדיוק יום.
קשה פה עם ההורים. זאת הרגשה מחניקה,בודדה והבנתי הכל.
הבנתי שאני צריכה לחזור לבית השני שלי,החם והאוהב שבו לא אומרים לך כמה זמן להתקלח,
לא חופרים לך כשאתה רוצה לצאת רגע מהבית,אתה מעשן רגוע בלי הפחד שיתפסו אותך,
כשאתה שוטף כלים או עושה משהו בשביל כלל האנשים בבית-שמים לב לזה,מחמיאים..
ולא מבליגים ולא שמים לב לשום דבר טוב שעשית אלא רק על השלילי.
בית שבו לא חופרים לך שהחדר מבולגן,אין שום לחץ.
בית של משפחה,של אמא אמיתית,בן זוג שהוא החבר הכי טוב ושאפשר לדבר עם שניהם על הכל.
בית שבו אתה יוצא מהחדר ולא זוכה להערות מגעילות ("את שמנה","מתי תרזי?","מה את מתכוונת לעשות/ללמוד אחרי הצבא?"
"מתי תמצאי חיים?")
ואת האמת? בבית השני אין את ההערות אבל יש את העשייה,התחלתי להתאמן עם בן הזוג שלי,לאכול בריא,אני מרגישה ששם יש לי חיים..
ופה?
אני לבד. אני בחדר. אני סגורה.
אני אורזת ונוסעת...לפחות משהו כן החלטתי בתקופה הזאת :)
EVE.
שיודעת להחליט...מקווה שיודעת.
בהצלחה?
| |
אבודה
יש לי חבר שאוהב אותי,
אני סוף סוף משתחררת...כרגע בחפשש,אמורה להנות מכל רגע ושניה.
אני בבית,כל הזמן...אין יותר שבתות ו11-3.
אין יותר מדים...אין יותר לישון על מדים!!! לעזזל.
אז למה אני מפחדת?
אני מרגישה אבודה כל כך..
כאילו,מה עכשיו?
EVE.
האבודה  
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
