 כינוי:
Eve. בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 12/2015
החג שלי.
ההרגשה הטובה עוטפת את כולי.
החג הכי יקר לי,היחידי שחגגתי מאז שאני קטנה-מאז ומתמיד,משהו שמלווה אותי כל החיים עד היום.
חג שאני סופרת את הימים עד שהוא מגיע והחג הבאמת משמעותי בעיניי.
אם אתם מתכוננים לקבל פוסט "שיימינג" על החברה הישראלית שחלקה נגד החג הזה-אתם מוזמנים ללכת.
אני לא מתכוונת לדבר פה על כמה המדינה הזאת דפוקה וכמה שהישראלים אטומים.לא מעניין.
אני אדבר פה על מה שחשוב לי.
כמו שהבנתם אני רוסיה. רוסיה צברית.
גדלתי על שירים רוסיים,על סרטים מצויירים רוסיים,מאכלים רוסיים וכמובן נובי גוד. לא מתביישת.
יש משהו בחג הזה,גם באווירה,עוטף משמח ומשפחתי כל כך.
אני אוהבת לקשט את היולצ'קה,לגלות מתנות מדד מארוז מתחת ליולצ'קה ולפגוש את המשפחה המורחבת.
לשמוע את הנאום של פוטין וכמובן לחגוג,לרקוד,לשתות ולהנות!!
זאת השנה השניה שאני חוגגת את הנובי גוד עם בן זוגי הנוכחי והפעם זה יהיה שונה.
שנה שעברה חגגנו בסביבה המשפחתית המצומצמת ופעם ראשונה הוא פגש את אבא שלי
והשנה הוא הולך לפגוש את הדודים שלי והבנות דודות שלי הקטנות..
ואני מתרגשת.
אבל בנוסף להתרגשות אני גם בעצמי לא ראיתי אותם הרבה מאוד זמן ואני יודעת אפילו על מה כבר נדבר.
איך היה בצבא?
מה את עושה עכשיו?
מה התכנונים לעתיד?
מה את רוצה ללמוד?
וכל פעם,כמו רוטינה שחוזרת על עצמה..אני צריכה לענות כל פעם את אותן התשובות המסכנות שלי:
בצבא היה חרא (במציאות מנסה לעדן את המילה) , לא עושה כרגע כלום ואין לי שום תכנונים.
אה,ואין לי גם מה ללמוד.
חיים פח.
אבל אולי 2016 תפתח בפניי דלתות חדשים,רעיונות חדשות ותקוות לעתיד טוב יותר (ותמצא לי מה ללמוד חח)
שיהיה לכולם חג שמח,שנה טובה וסנובים גודם!
איב. ♥♥♥
| |
לעשן זה (לא) מרזה.
פעם אמרו לי שלעשן זה מרזה...
זה ממש לא נכון. מניסיון.
או שפשוט עליי זה לא עובד?
בכל מקרה, את האמת, אני לא מהאנשים שמייחסים חשיבות רבה למראה חיצוני,
אפילו להפך,לא אכפת לי שאני שמנה והדבר היחידי שכן מציק זה שזה כן אכפת לאנשים אחרים.
להורים שלי,לו...ואני בטוחה שעוד רבים אחרים שמדיי פעם מעיפים מבט מזלזל ושואלים את עצמם איך אפשר להגיע ל(תת) רמה הזאת.
אבל התחלתי להתאמן וכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי בשביל מה?
הרי זה סתם גורם לי לתשישות וזה מעייף וכל אימון קשה מהקודם וזה אף פעם לא זורם.
אבל באיזשהו מקום אני עושה את זה בשבילו...לא בשביל לגרום לו לאהוב אותי יותר או בדרך שונה,אני יודעת שהוא אוהב אותי..
אבל איכשהו בשבילו זאת מהות החיים...זה העולם שלו. וזה הכרטיס כניסה שלי לעולם שלו-להתאמן גם,לאכול בריא ו"לחיות נכון"
אז אני משתדלת,בשבילו..גם אם אני עדיין תת רמה בכל הנושאים שציינתי עכשיו.
ולדברים משמחים יותר:
סוף סוף אחרי המון מאמצים רבים,
ראיונות עבודה כושלים,
חברות כוח אדם שקרנים,
עבודות שפחות נראות לי...
התקבלתי,והתקבלתי למקום שרציתי עוד לפני שהכל התחיל.
אני לא אגיד שאני מצטערת כי עברתי המון...כל החודש הזה אומנם נראה כמו סיפור עצוב,אבוד ומסובך ושאני מובטלת ונראה שאין אור בקצה המנהרה.
אבל כמו שאומרים- גם הדרך זה מה שחשוב..
וזה באמת נכון!
הייתי בהמון ראיונות עבודה,למדתי איך לדבר,איך להלחץ פחות (למרות שאני עדיין לחוצה מזה),
למדתי סוף סוף פחות או יותר מקומות בעיר הזאת,שהייתה נראת לי חדשה ולא מובנת כמו שמיים וארץ ורק בזכות הראיונות עבודה שהייתי בהם
למדתי איך נראים 2 הקצוות הרחוקות בעיר ו"הפינות החשוכות ביותר" חחח.
והיה כיף.
בזבזתי המון אנרגיה ועצבים אבל גם הכרתי אנשים נחמדים ואנשים נחמדים פחות פחות מאוד שלא טרחו לחזור אליי עם תשובה אפילו.
אז עכשיו אני פותחת דף חדש ושוב..בהצלחה לי . כן,אני לא אפסיק להגיד את זה.
EVE.
לעולי ברית המועצות שבינינו
וגם לאלה שלא-с наступающим! (שנה חדשה המתקרבת טובה)
סליחה על התרגום הכושל אינלי מושג איך לתרגם כך שישמע נורמלי חח.
| |
שגרה של עצלנים.
מצד אחד כל כך נוח לשבת בבית מצד שני אני יודעת שאני צריכה עבודה..
אבל נקלעתי למצב מפגר,לשגרה ואני לא מצליחה לצאת ממנה.
אני לא מצליחה להכריח את עצמי לעבוד.
אתמול התקבלתי לעבודה והיום פשוט לא באתי כי אין לי כוח!
אני במעין ברוך כזה.. מצד אחד בא לי ומצד שני אין לי כוח לענות אפילו לאף אחד.
אני ממציאה לעצמי תירוצים:
*רק השתחררתי
*מה הטעם לעשות כסף אם גם ככה אני אבזבז הכל על שטויות?
אני מפחדת שזה הופך למשהו רע.
שאולי אף פעם לא אצליח לצאת מקורי העכביש הללו...ולברוח מהעכביש ששמו שגרה.
איב.
שלא תטעו- בצבא לא הייתה עושה יותר ממה שעכשיו.
| |
על הזין. לא אכפת לי.
יודעים מה? כבר בכלל לא אכפת לי אם אני אתקבל לעבודה או לא.
נמאס לי לנסוע מפה לשם,נמאס מהחוסר וודאות ונמאס מהחיים,
נמאס לשבת ולחרוש על ה V.O.D בבית...
ויודעים מה? לא אכפת לי...
בטח,אל תביאו לי תשובה ישר...
תמתחו אותי,תייבשו אותי,תחכו שאני אשתגע.
שונאת לחכות בתור,שונאת להיות אחרונה,
שונאת לחכות לרופאה שאני יודעת שבמילא רק תביא לי כיף ותשחרר אותי לשתות תה או אקמול או מה שזה לא יהיה. למרות שהבעיה היא אחרת בכלל.
שונאת שאומרים לי שיש עוד ראיונות עם עוד אנשים וארק אחרי שיבחנו גם אותם יחליטו לגביי.
אני מותשת,אני רוצה להשאר בבית ואולי מתישהו אני אתאחה עם הקירות ואז כבר לא יהיה לי אכפת מעבודה בכלל ולא משום דבר.
יאללה. לא אכפת לי. על הזין.
EVE.
יש בעיות?
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
