"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

אז הלחץ טיפה נרגע היום בעבודה ונשארו לי שתי שניות לעצמי.

התחלתי להתרגש. לפני כמעט שעה חברת ילדות קפצה לביקור חפוז אז יצא לי לספר לה. לא כולם יודעים וזה מן סוג של התרגשות לספר לאנשים בפעם הראשונה שאנחנו באמת הולכים על זה ומתחתנים והפנים המאושרות באמת בשבילנו ממש מחזקות ונעימות. ואז מגיעות השאלות "אז איך הוא הציע?", "יש תאריך?", "זה לא קצת מפספס את המטרה, הבריחה הזו לחתונה חפוזה באיזו עיריה בחו"ל?"

זאת לא רק היא, זה כולם. זה מוחק את החיוך אוטומטית, לוקח לי כמה דק' של מחשבה על העניין בשביל להיזכר שזה מה שאנחנו באמת רוצים, ברור שאני רוצה חתונה ותמונות למזכרת ממנה, וברור לי שאנסה גם להפיק איזה אירועון קטן. אבל הבריחה לחו"ל לחתונה חפוזה היא עניין של הכרח מבחינתנו, אנחנו רוצים את זה ככה כי מבחינתנו זה צעד אחד קדימה להגשמת החלום שלנו - לצאת מהארץ הזו. מבחינתנו זה חשוב יותר מ"חתונה" כמקובל במסורת. שנינו אתאיסטים, אם אני אראה רב בחתונה שלי אני לוקחת את עצמי ובורחת. החלום שלי זה לסיים עם סיוט ההגירה הזה וכל חוסר המודעות הנוראית שהוא מביא איתו, ולנסות את מזלי בהקמת חיים חדשים, רגועים יותר ושלמים יותר בחברת אהובי.

אנשים גורמים לי לחשוב פעמיים על דברים שאצלי מתיישבים אחרת מאשר בראש שלהם, גורמים לי לפקפק בעצמי, לפקפק בהחלטות שלי ושלנו, גורמים לי לפחד... ולוקח לי זמן לחזור לעצמי ולהזכיר לעצמי שאני שלמה עם ההחלטות שלי, ואם יתברר שהן היו טעויות - אתמודד איתן בעצמי.

לאורך כל החיים לא היה שם אף אחד. גם לא מהאוהבים, המשפחה, חברות הילדות שנשארו איתי.. אף אחד שהיה שם בשבילי, שהציל אותי, שעזר לי להתגבר ולתקן את הטעויות שלי ושל אחרים שפגעו בי. זאת הייתי אני. וכשממש התפרקתי, זה היה הוא. וזה עכשיו הוא ואני.

אין לנו עזרה, ואם נחליט בסופו של דבר לא לקיים אירוע גדול זה יהיה שלנו וכנראה גם כי לא נצליח לעשות זאת כלכלית.

אפילו כבר נאלצתי להזהיר את אבא שישקול מילים בקשר לכל הסיפור, הוא כבר התחיל להזהיר אותי מלהזמין כל מיני אנשים לאירוע שעוד לא קורה.

האיש הזה שעד לפני שנתיים כמעט נשבעתי שאם אי פעם אתחתן הוא ממש לא יהיה בין המוזמנים, האיש הזה שלפני כמעט שנתיים זרק אותי לכלבים ועכשיו בזכות הברנש שלי חזר לחיי וחי בסרט שסלחתי לו והכל בסדר בינינו. זה שעוד מנסה לפצות ולא מבין שהוא חי את אותן שנים ואת אותן טעויות שוב ושוב ושוב. אז הוא פה כי הוא "אבא" אבל אם ישים אותי במצב של לבחור בין הרצונות שלו לשלי, אני בוחרת בשלי. 

אנחנו ברשות עצמנו. ואני תמיד הייתי.

אין לנו על מי לסמוך ואין על מי להישען מלבד זה על זו.

אם נצליח ואם ניפול - זה אנחנו.