הצלחתי לקבוע עם אבא שיבוא איתי לפגוש את הפסיכים בעלי הדירה הקודמת, בדרך הביתה קיבלתי טלפון שהם הקדימו ונכנסתי ללחץ מטורף - הם הגיעו יחד. אני עוד לא הגעתי ומתתי מפחד שידעו שאני עוד גרה בבנין, רק זה חסר לי. למזלי אבא ענה ברגע האחרון, אסף אותי באמצע הדרך והגענו יחד - מודה לכל האלים, האלות, השדים והרוחות שהוא היה איתי שם! איך שהגענו יצאו שני הפסיכים מהרכב והתחילו לנבוח חצי בצחוק חצי ברצינות, לי התכווצו כל הקרביים ואבא תקע פרצוף מאיים בנבלה שחזר לחכות ברכב בזמן שאישתו מפצירה בי להעביר לה את המפתחות ולתת לה להעביר את חשבון החשמל בעצמה. פחח ממש אני נופלת בפח הזה שלך. התקשרתי בעצמי והיא מתחילה להתבכיין שזאת חברת חשמל ולוקח להם שעות לענות, עוד לא סיימה את המשפט וכבר ענו לי. תיק תק סגרתי את העניין כשברקע היא עוד חופרת ואבא מנסה להשתיק אותה, חייכתי לעצמי שלא התקפלתי מהלחץ והפחד מהפסיכים האלה. ברוך שפטרנו!
אז אבא מגיע לראותמה עשינו עם הדירה וכמובן יש הערת "תנקו פה", אף פעם לא מספיק נקי בשבילו. אני מכינה לו סנדביץ' מלחם שאפיתי בלילה וקפה שחור והוא יושב עם המבטים הבוחנים שלו בסלון, לקראת סיום הכריך הוא שואל מה מצבנו מבחינת החתונה ואני מעדכנת. או אז, מגיע המשפט האהוב "אני יכול לדבר איתך בכנות?" כאילו יעזור לי להגיד 'לא', וכאילו שלא ברור לי לחלוטין שהם לא מתים על הצורה שאנחנו רוצים לנהל את החתונה הזו ואת זה שיש להם בעיה או שתיים עם הברנש שממש לא מעודדות אותי כי גם לי הן מפריעות. אני בוהה בו ומהנהנת ואז זה מגיע, ולכי תגני עליו למרות שאת בעצמך יוצאת מדעתך. למה עוד לא סיפר לסבתות? (גם אני לא סיפרתי לסבתא שלי.. יש לי ממש סלידה מהאישה הזו וכל המשפחה הזו של אבא) איפה ההתלהבות? (איפה היא באמת?!!?) לא חשבתם על ארוחת היכרות בין המשפחות? ובלי לחשוב אני עונה תשובות שכאילו היו מוכנות שם כל הזמן. התשובות הנכונות. הוא לא סיפר כי רצה שנספר ביחד (נשמיט את העובדה שהוא היה בביקור סבתות בשבת ולא הסכמתי ללכת איתו כי הוא ירד לי לחיים כל הבוקר ונהיה לי כאב ראש שממש לא התאים לבישור בשורות ודביקויות), יש התלהבות! (רק לא כמקובל... ואני לא לגמרי בטוחה שהיא באמת שם) ועוד ועוד שטויות שאני פולטת כדי להרגיע.
וזה תקוע לי בראש.
וזה לא עוזב.
ואני הולכת ליוגה ומרגישה איך הגוף שלי מודה לי על שהפסקתי להזניח אותו. אבל זה שם.
וזה שם גם עכשיו. כל הזמן. כל היום וכל דקה.
למה הוא לא נראה לי שמח מספיק? אני יודעת ששנינו רוצים את זה אבל למה הכל איתו חייב תמיד ללכת בכזו עקימות? למה לא יכולת להתקשר בהתלהבות לסבתא או לחברים שלך ולספר שאמרתי כן? למה הכל בשושו..? למה צריך שנה להחליט ועוד שנה לעכל שהוחלט? למה כל ההתנהגות הזו וכל הסיפור של החתונה שכל כך רצינו וכל כך רציתי להתחיל חיים חדשים יפים ומיוחדים איתו פתאום מתחילים להיראות לי עם יותר מדי שלטי אזהרה שאני לא יודעת איך לאכול ואיך לעכל? אני כבר 4 ימים בלי הטבעת על היד. היא פשוט ירדה במהלך העברת הדירה כדי שלא תיפגע או משהו ומאז אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי לענוד אותה שוב...
הפחד הזה... מקנן לי כל כך טוב בפנים.. התיישב לי שם בין הלב לבטן ומאיים להתקבע...
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
