"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

הייתי אתמול בשיעור רוסית ראשון, היה נחמד, קשה. שוברת שיניים השפה הזו. אבל קיבלתי את המחמאה הזו שתמיד גורמת לי להרגיש שאני לא עושה מספיק אז היא מתקבלת בחצי חיוך ושהביישנות דואגת להנחית מהר.

חוזרת הביתה לחיוך שמרגיש משתדל מדיי, הוא בדיוק חזר ומכין לנו ארוחת ערב. מתיישבים על שיחת "יחסינו לאן" שמסתבר שלא רק לי משהו רע קורה, מבהירה את הנקודה שלי ומרגישה חצי הקלה שחוטפת בעיטה לבטן עם משפט אחד שמרגיש כמו מאה סכינים חדות שלא מפסיקות להסתובב.

ואז "עזבי, אין לי מושג בואי נישן על זה. נראה מחר". קמה בבוקר בתחושת כיעור נוראית. יושבת מול ארון הבגדים הרבה יותר מדי זמן בידיעה שהיום, לא משנה מה אשים על עצמי - היום אני מכוערת, לא משנה כמה יפה אתלבש וכמה יפה אראה, היום הפרצוף שלי אפור מייאוש ובלבול.

זה ממשיך לתוך היום,פתאום לדקה אחת הכל נראה כאילו העננים מתבהרים, מדברים ומחליטים שאנחנו אוהבים מדיי כדי להתייאש דווקא עכשיו... עוד חיוכון קטן בורח לו בין הזוויות ואז שוב - בום!.

אבל אנחנו לא יחד עכשיו, אני לא לידו, אני בעבודה, צריכה להתרכז. אי אפשר לראות אותו, לצעוק עליו, לבכות, לחבק אותו. צריך לבלוע את הדמעות ואת הגוש שמאיים לחנוק, לשתות טיפה מים כדי שהכאב ישחה טיפה בפנים ולא יתנגש כל כך חזק בדפנות הבטן.

לדעת שלא משנה כמה את כועסת, פגועה ונעלבת. גם היום תוותרי על היוגה, גם היום תיהי שם בשבילו, תחייכי ותעשי מה שצריך. הכל כדי שהסאגה תיגמר ומישהו מאיתנו יירגע מעט.

ובנוסף לכל כבר ממש לא בא לי חתונה, שיהיה כמו שהוא רוצה - ניסע, נחתום, נחזור ושלום על העולם.

לא רוצה כבר כלום.