"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

יום חמישי היה הזוי.. חוויתי כמה חוויות שאני עוד לא לגמרי יודעת מה הן עשו לי, כמה אנשים שאני לא לגמרי סגורה על איך הם השפיעו עליי..

כרגע זה פחות מעניין.

יום שישי היה מעניין יותר. בבוקר הלכנו לקנות טבעות, יצא שהזמנו את אותה טבעת, לפעמים אני מדהימה את עצמי, אבל מכל מה שראיתי ודמיינתי את עצמי עונדת באופן קבוע, הכי אהבתי את הפשטות של הברנש, בחרנו טבעת חלקה דקה ופשוטה ולדעתי הכי יפה ובצבעים שונים זה מזו. נקווה שיהיו מוכנות בזמן. אח"כ נסעתי לפגוש חברה ולחפש לי שמלה.. זה היה מייאש. עברנו חנות חנות, להתלבש, להתפשט, למדוד, להתבאס, לרצות לעזוב הכל ולקנות לי פשוט איזה משהו יפה בסוף החלטתי לא לקנות אלא לצלם וכנראה שהחלטתי עליה סופית ואלך לקנות אותה כנראה היום. נעליים כמובן לא מצאתי.

בערב הלכנו לאמא. כמובן שכמו תמיד איחרנו, והפעם זה ממש לא היה בסדר. הגענו עם ההורים שלו, אבא שלי כבר היה על המנגל ואמא היתה אחרי קטסטרופה שאחד (מתוך 3) הקינוחים התהפך לה על כל המטבח שניות לפני שנכנסו. במילה אחת - עצבים. וכדי לעשות עניינים טוב יותר שכחתי לקנות/להגיד להורים שלו להביא שתיה קלה (שבתכלס אף אחד גם ככה לא שותה בין הנוכחים). התחלנו "אופטימיים".

אוכלים, מצחיקים, מביכים.

או אז התחילה הקטסטרופה - כבר סביבות 11 בלילה, כולם כבר עייפים ומובסים מכמויות האוכל ובקושי דוחפים את השלוק האחרון של הקפה אחרי העוגות.

"אז..." אבא שלו מתחיל וכולנו שואפים עמוק "מה התכנון שלכם לאח"כ, לאירוע?"

הבחור משתתק, או שלי היה נדמה כי כולם פתאום התעוררו. לכל אחד היה מה להגיד, איך הם מדמיינים את זה "מה זאת אומרת את לא רוצה ריקודים?!" מדובר ב40 איש, שליש מבוגרים מדיי לזה ושליש בגילנו שלא מתים על זה גם ככה, השליש האחרון זה ההורים והאחים וכמה חברים סוררים. סליחה שלא בא לי שיגררו אותי לרקוד. לא מתה על זה (בלשון המעטה). אני מנסה להסביר שמבחינת שנינו אין לנו רצון בחתונה מפוארת ובטח שלא גדולה, ואנחנו לא אוהבים ריקודים והסיבה היחידה שאנחנו עושים "אירוע" היא בשביל המשפחה שלא תוכל להיות איתנו בטקס.אח שלי צועק כל הזמן בין המילים של כולם שטויות על המוסיקה ושצריך להתאים את הBPM ובא לי כבר לצרוח שהאדמה תבלע אותי כאן ועכשיו. כאן אחותי (שמדברת איתי פעם בשנה במקרה הטוב) התעוררה שהיא מאוד נעלבה ומאוד כועסת ופגועה שהיא לא יכולה לבוא, כי אם היא תבוא יהיה אח קטן לבד בבית שלא כל כך הבנתי מה היא רוצה שאני אעשה, כנראה שאני אזמין גם אותם לקפריסין ואממן את זה כאילו היה לי הכסף לשלם בכלל עלינו. ההגיון לא פעל עליה, הקטסטרופה גאתה, ההורים שלו ואחיו היו בשוק טוטאלי מהמתרחש ואמא שלי שירדה לפסים נמוכים וכולם צועקים עליי, הברנש שותק וממלמל מדיי פעם שהוא מסכים איתי ותומך בכל מה שאגיד, אני עוד שניה מתפוצצת, בסוף אמרתי לה שאני פשוט לא רוצה שתגיע ושתרד ממני (רגע מכוער בפני עצמו בשבילי). ושגם בתדודה שלו רצתה לבוא ואני מבחינתי הייתי נוסעת לבד אבל זה חשוב להורים ולכן הם היחידים מבחינתי שמוזמנים וחשובים לי שם..

מדי פעם אבא שלו מנסה להרגיע את הרוחות. וכשכל הסיפור נגמר די רציתי למות.

הלכנו לישון ב4 בבוקר בערך, ובוקר למחרת טלפונים היסטריים של אבא על הבוקר. "תפני לנו זמן. אנחנו רוצים לדבר איתכם. תחזרי אליי עם שעה היום עד 6" (כן המפקד!) - אבא אנחנו לא יכולים היום, אתמול ראיתם אותנו ואמרתם הכל לא? יש לנו מלא תוכניות להיום די עם המסתורין. "טוב דברי עם אמא"

שכמובן נזדעקה וצרחה שלא אכפת לי מהם, שיש לי דברים חשובים יותר (ואני חושבת לעצמי - לנשום!) שהם נפגעו מאיתנו אתמול כי הבינו שאני בכלל לא רוצה שהם יבואו, שאני פוגעת באנשים, ושאר מניפולציות ריגשיות, היא איימה לא לבוא. כאן כבר ממש בכיתי, נשמתי עמוק והסברתי לה שוב שחשובים לי רק ההורים שם, אמרתי לה שתחליט אם היא באה או לא לחתונה כדי שאדע מה לעשות עם הכרטיסים. היא ניתקה לי בפרצוף ואני חזרתי שנתיים אחורה. לשנה הנוראית והמזעזעת ההיא, השנה שבה כל אחד מהם בתורו זרק אותי מהבית והתכחש לקיום שלי. קרסתי לו בידיים והוא ניסה להרגיע ללא הצלחה, שוב ההורים שלי עושים את זה.

גם בחתונה שלי.

סבתא שלי כנראה לא תגיע, לא בטוח שיש לי בכלל מי להזמין שאני באמת רוצה שיהיו איתי שם. ההורים שלי יעשו לי פרצופים גם בחתונה עצמה וגם ב"אירוע" שאחרי, האחים שלי ישמרו לי טינה. ואיכשהו הדבר היחיד שמנחם אותי זה המשפחה המחבקת שלו.

כבר לא מבינה כלום, מה היא רוצה, מה הם רוצים שאעשה, למה בכלל אני צריכה אותם שם אחרי כל זה. למה אי אפשר לכבד את ההחלטות והרצונות שלי אפילו רק לחתונה המסכנה שלי? ומה לעזאזל עשיתי רע?