אז אתמול הייתי בהיסטריה קלה (פחח)
יום עבודה פסיכי, הרו"ח של החברה נפל עליי בקטע רע, יותר כמו סיוטי, אבל אני לא נשברת.. לא לא. אלא אם נותנים לי לעבוד יום שלם על משהו ואז אומרים לי תזרקי לפח תתחילי מהתחלה ואז תזרקי שוב ושוב תתחילי מהתחלה - עבודה של חודשים.
והגברת פה נזכרה שיש לה בדיקה בבי"ח עם הקטנה דווקא יום לפני החתונה שלי אז אני לא יכולה לקחת חופש (ועוד אין לי פאקינג שמלה!!!!)
והאדון לא עונה לטלפונים ואני חייבת שהוא יעשה לי פה סדר עם שני אלה.
אז חזרתי הביתה כשמחלה ממשמשת את דרכה ומכניסה אותי לדיכאון כי אין מצב שזה עובר תוך יומיים ויש עוד כל כך הרבה לעשות!!
החלטתי ללכת לנוח בידיעה שאני לא אקום בזמן ליוגה ובניתי לפחות על השעת שקט הזו לעצמי. אבל תוך כדי כל העולם ואישתו מתקשרים, אני מסננת, נסה לנוח ומוותרת אחרי 13 שיחות שלא נענו בחצי שעה כי בדיוק הברנש נכנס הביתה אז החתולה אוטומטית מוטרדת וחייבת לקום ללכת להציל אותה מידיו :P
מצאתי את עצמי מחזיקה לו את היד, מסתכלת עליו בפאפי אייז מלאות דמעות ומתבכיינת ששום דבר לא הולך לי כמו שצריך ואני מיואשת ובהיסטריה.הוא במבט מאוד לא אופייני - מרחם ומעודד ואפילו לא צוחק עליי, מחבק ואומר שהכל יהיה בסדר ומתחיל לקפץ בסלון גנגאם סטייל בבוקסר ומבצבץ דברים, ידיים באוויר וחיוך מתוק. צחקקתי ועברתי לעשות פאזל, מסתבר שזה מרגיע אותי (קניתי לו פאזל של מטאליקה שהוא אהב בהפתעה ומצאתי את עצמי מרכיבה אותו לגמרי לבד, הוא רק רצה את התמונה..). אז הוא הלך לישון (!)
בינתיים עם המשפחה הרגעתי את עצמי שאני חוזרת למוד של אפאתיות וזהירות כמו בעבר כשהם היו משתגעים עליי. מזכירה לעצמי שהם אנשים שיש לקחת בערבון מוגבל. לאחותי שלחתי הודעה ארוכה וכועסת ומאז היא לא מדברת איתי לא שזה לא היה צפוי משהו. וההורים מתייחסים אליי באותה זהירות שאני איתם וטוב לי ככה. לא לוחצים עליי. הם יבואו איתנו לחתונה ואמא אפילו הציעה לקחת איתי חופש יום לפני כדי לעזור למצוא שמלה (שמעתם פעם על כלה שאין לה שמלה יום לפני?).
נזכרת לאהוב אותם מרחוק. יותר בטוח לי. זה עושה לי טריגרים לחבר משפחה קרוב שהיה יותר מאבא שלי בתקופות מסוימות ואמר שכל הסיפור עם ההורים עשה אותי כהה לאהבה וחום והוא דואג לי. הרגיז אותי לשמוע את זה כי זה לא נכון לי עם הברנש אבל המשפט הזה לא יוצא לי מהראש ומטריד אותי, הם באמת דפקו בי קטעים מסוימים. אבל אף פעם לא רציתי להיתפס ככהה ולפעמים באמת קשה לי עם קרבה של אנשים מסוימים והפגנת הרגש - אבל אני עובדת על זה ולפעמים זה אפילו נראה ההפך הגמור.
היום בבוקר הכל הסתדר, אני מרגישה טוב יותר למרות שאני יודעת שעל הגבול וכל פיפס נפשי מותח מדיי עכשיו עלול לגרום לחלות. הגברת בעבודה דיברה עם האדון והוא (האדיר) ענה לה, "מה אתה רוצה? היא מתחתנת! אז נסגור יום אחד.." חמוד.
בינתיים היא נזכרה שיש לה שמלה (מדהימה) להשאיל לי, הראתה לי תמונה ואני מחזיקה אצבעות ואומרת כל דקה "טפי טפי!!!" שרק תתאים ובאמת תראה כמו שאני מקווה ותשב עליי בול למרות ההגבלות הפיזיות של איןציצי.
אספתי את הטבעות היום וזה בכלל עושה לי פרפורים, אני לא סגורה שאני אוהבת ובטוחה שמתישהו מישהו ישתדל להחביא את זה שהיא/הוא עושים פרצוף עליהן, אבל הפשטות פשוט מנחמת אותי. זאת אני, עם כל הבלאגן בפנים, הפשוט בחוץ פשוט משלים לי קצת רוגע.
זה מתקרב לי בצעדי ענק!!! לא תספיקו להגיד "ג'ק רובינס-" ואני כבר אהיה נשואה!
אהההה!!!
טוב זהו.
לא יורד לי החיוך מהפנים למקרה שתהיתם, אוהבת את כולם מסביבי (גם אלה שלא היו שיא הנחמדים היום)... אז חיוכים ענקיים לכולכם!!
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
