"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

מפחיד

אולי זאת לא בדיוק המילה.. אולי קצת מטריד יותר מתאים לי פה..

אני חיה כבר כמעט 24 שנה.

עכשיו ברגע זה ממש(!) נפל לי האסימון לגבי משהו..

יש לי בעיה עם הרבה אנשים בו זמנית. קראתי על זה פעם ביחס אליי והדחקתי.

אני מדברת עם חברה, שואלת מתי אפשר להיפגש והיא מזמינה בחיוך ואומרת שקבעה עם עוד כמה נשים (שאני מכירה!) אצלה בבית לפיצה ובירה. על פניו בילוי מועדף ביותר! אבל משהו בי נכבה בהתלהבות אבל זרמתי עד הרגע האחרון... עד שקלטתי את האסימון הזה.

כמה שעות לפני, אני קובעת עם חברת ילדות לסרט בשבת, כשהיא פתאום אומרת שהיא תעדכן אותי כי יש מצב שאחותה (כמעט בגילנו, חמודה ממש ומוכרת מגיל 6!) ובת דודה ירצו להצטרף, אני מתחילה להתפתל ולחפש לי תירוצים.

מצחיק ומטריד לי שרק עכשיו קלטתי משהו שמפריע לי הרבה זמן וניסיתי לברר עם עצמי - למה אני בורחת? למה אני מבריזה כשזה כבר לא אינטימי עם מי שרציתי להיפגש או לבלות או לדבר? למה אני שונאת מסיבות אבל אוהבת לרקוד לבד? למה אני שונאת יציאות המוניות של יותר מ2-3 אנשים חוץ ממני אפילו שהם כולם אנשים אהובים והולכים למקומות אהובים? למה זה מרגיש לי כבד כל כך?

בא לי לצרוח עכשיו על גג העולם. הבנתי!!!

הבנתי מה הבעיה שלי. וזה לא אומר שאני אפסיק להתפתל ולחפש תירוצים מעכשיו, אני פשוט מבינה מה מפריע לי - זה כבד לי רגשית.

להתמודד עם המון אנשים במקביל, כל אחד/ת תופס אותי אחרת, להתאים את עצמי, לתמוך במי שצריך, לחייך כשצריך, והכי נורא - לספוג את הרגשות של כולם. להתלהב מהם כל כך, להיות מאושרת מהחיוכים המשוחררים שלהם, לשמוע אותם מספרים שטויות, להרגיש אותם אוהבים וחיים ולפעמים גם כואבים.

ולמרות שבסופו של דבר אני נהנית רוב הזמן, זה עדיין כאילו יותר מדיי, זה עדיין מתיש.

מרגישה קצת משוגעת להודות בזה אפילו פה..

פעם קראתי על זה משהו, שעם הייתרונות הגדולים של היפרסנסטיביים, לפעמים הרגישות לכאבים של אנשים יכולה להפיל ולרוב אנחנו בורחים ממקומות המוניים. התעלמתי מזה, זה לא שאני מסתגרת בבית או משהו, אני אוהבת אנשים. יש אנשים שקצת כבדים לי ברמה הרגשית ואיתם לא אפגש לעיתים תכופות. ויש סיטואציות שפשוט לא נוחות לי והיום הבנתי למה.

פאקינג תובנה מרעישה!