באמאשלי, אותו דבר!
זאת השאלה הכי דבילית שאיכשהו כולם מרגישים צורך לשאול. אם יש משהו שונה, הוא בטח לא עובר במילים.
אז מתחילים עם המירוץ להשיג מסמכים, לתקן מסמכים, לשלוח לקבל, לחתום להחתים. ועוד לא שינינו במשרד הפנים, את מי זה מעניין? הסיבה היחידה מבחינתי לפנות למשרד הפנים היא שאני רוצה לקחת את השם שלו, פשוט כי את שלי אני לא אוהבת והרעיונות למשהו חדש בינתיים היו ממש אינפנטיליים. אז נחכה. נעבור לשם ואז נשנה.
אתמול נפל לו האסימון, הוא הבין אותי והרגשתי אותו. הרגשתי אותו מבין, הרגשתי את הצער, את החרטה, את הכעס העצמי והחנק בגרון, הרגשתי אותו חונק דמעות ומבין אותי סוף סוף. הוא רוצה ללכת לפסיכולוג ואני יודעת דברים שאי אפשר להגיד. וחוצמזה ברור שהוא מרגיש כל כך קשה, הוא אחד שרגיל לא להראות ולא להפגין רגש, ליד אחת כמוני שזה לא עובד עליה, שמרגישה כל פיפס, כל תנודה במצב רוח שלו, כל תנועה קלה בעיניים וזה גורם לו להרגיש אשם. אל תגידי כלום.
אתמול היה לי ערב די מאושר. נקודות קטנות. אבל של אושר.
שתקתי כל היום, הוא הבין ואני חיכיתי לראות אותו, הלכתי להצטלם בשביל המסמכי הגירה ובדרך קניתי כפתור. חזרתי הביתה וסיימתי לסרוג את הסוודר.
הקטע עם הסריגה התחיל בדיוק לפני שנה... כשהוא עזב אותי לחורף ונסע לשם לסדר עניינים, פתאום הייתי אישה אחרת. עשיתי הכל כדי לא לחשוב וחלק מזה היתה ההחלטה ללמוד לסרוג, הייתי יושבת שעות מול הטלויזיה ובשביל לא לחשוב בטעות תוך כדי, לימדתי את עצמי לסרוג. סרגתי 3 צעיפים מהממים ואז התחלתי עם הסריג שהיה בערך כל החלומות שלי אז, בכל לולאה שעברה בו נראה לי כאילו זה ייקח לי נצח, הוא לא יחזור לעולם, זה לא ייגמר ולא יהיה מוכן ואני סתם עובדת על עצמי, בחיים את לא מסיימת פרויקטים מורכבים.. ואז הוא חזר והנחתי לזה. שקעתי במאבקים, ובנו, ובחיים, ובאפרוריות והלכתי לאיבוד בדיוק כמוהו.
עד שעברנו דירה לפני חודש, ניערתי את עצמי, את הצמר, את היוגה, ניקיתי אבק מהמגבר והגיטרה והתחלתי עם הסריג. אתמול סיימתי והוא מדהים! אני לובשת אותו עכשיו והוא מעלה בי חיוך עצום. הוא הכין לנו ארוחת ערב ואמר את הדברים שכבר ידעתי לפני שפתח את הפה - הבנתי. אני פה.
וכמעט בכיתי אבל רק חייכתי, מבפנים החוצה כמו שהמון זמן לא חייכתי. אז הוא התיישב לידי והסתכל לי בעיניים וראיתי אותו, ממש כמו בהתחלה, ממש כמו שחיכיתי לראות שוב, ראיתי את האהוב שלי, בלי כל ההגנות, באמת פה איתי, באמת אוהב.
"איזה מזל שאת כזו, ככה למרות שאני צריך להגיד לך, גם אם אני לא אומר.. לפחות את רואה, לפחות את מרגישה".
היום הוא חתם חוזה עבודה במקום חדש, חברה גדולה וטובה ויותר קרובה לבית, וסוף סוף כשאני מסתכלת קדימה, אני רואה טיפה יותר אור.
עכשיו ברור לי איך הכל נופל למקום ומסתדר.
היום, פעם ראשונה מזה המון זמן שככה סתם, אני פשוט מאושרת ואופטימית.
סורי, הייתי חייבת להשוויץ.. יש לי אפילו קפוצ'ון ושרוולים מתרחבים והוא בול במידה ופשוט נעים!!
התלהבתי ומתחילה אחד בגוונים של אפור לברנש ^_^
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
