"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

סוג של סטטוס כזה.

נעלמתי לי.

לא יודעת כבר כלום, משהו מאוד מוזר קורה לי. המון תהיות ומחשבות. הכרות קלות בדברים שלא יעלו לפני השטח, רמיזות קטנות לפתיתי שלג שהחלו להתגלגל במדרון ויום יבוא והם יתנפצו לי בפרצוף ככדורי ענק. הרגשת מועקה, מחסוך, הדחק בחזה שחוזר ואני יודעת שעוד כמה ימים אאלץ להזכיר לעצמי לנשום שוב. עוד מעט אאלץ להחזיר את עצמי לכדי איפוס והבטן שלי בבלאגן; הראש, המחשבות, הלב. כמה שזה מטריד! כמה שהייתי רוצה קצת שקט ולא כזה שקט שאנשים מייחלים לו, לא שקט מעיסוקים טורדניים, ילדים מקפצים או עבודה תובענית. אני צריכה את השקט הפנימי ויודעת שהוא לא יגיע. לא בקרוב.

חלק מהימים הם של שנאה עצמית, הכאות עצמיות. חלק הם בשקט שבינינו והשאלות הקשות שעולות בי. חלק בחיוכים מזויפים וחלק בחיוכים עמוקים מהלב. יש בי המון רעש שלא מוצא את האיזון שלו. יש בי המון להגיד אבל כלום לא יוצא.

אתמול גמגמתי, שנים לא גמגמתי. הייתי נסערת והכל היה לי ברור בראש אבל המשפטים יצאו לא ברורים, זה היה כמו להקשיב לעצמי בשני קולות, נזכרתי למה בד"כ אני שותקת כשאני נסערת - המחשבות טסות והפה לא מספיק לסדר אותן למשפטים.

כמה כואב לאהוב אותך לפעמים. כמה מפחיד. 

הדמעות בעיניים והרעד בידיים שוב חזר, כמה נורא זה לנסות להתחמק מבן זוגך (מתעקשת לא להגיד "בעל"). איך שאני מתחמקת ממנו.. הוא יסתכל במבט כואב וכועס וישאל "נו, מתי את הולכת לנוירולוגית" ואני אענה שגם הפעם 'שכחתי לקבוע תור'. וארצה להיבלע לתוך האדמה, כמה שאני מרגישה פגומה במיוחד לידו... לפעמים זה גורם לי לתהות אם אני כאן מתוך יצר ההרס ...

איבדתי את הפוליאנה שבי. החיוך נעלם לפרקים ארוכים יותר. אולי זה החורף, כן בטח. אולי זה פשוט געגועים לא ברורים, למקומות וזמנים אחרים, לרגשות קלים. ואולי למשפחה.

אתמול אמא הזמינה להדלקת נר ראשון, היא הזמינה גם את ההורים שלו וכל הדרך חלמתי בהקיץ על חגים שהיו באמת משפחתייים ושמחים, על המשפחה המדהימה שכבר לא תהיה, על כולנו שהלכנו לאיבוד והתפוררנו. איך שהגענו אליה הביתה ראיתי את הרכב של אבא וסירבתי להאמין, שאלתי את הברנש והוא הסתכל עליי מופתע "זה אבא שלך בובה" ומהחלון אני רואה את הקרחת שלו ולשניה הכל נראה כמו פעם, אנחנו נכנסים וכולם מחייכים ואני מתרסקת לי אבל לא מראה כלום ומחייכת לכולם..

מרוב שאני מרגישה נעלמת לעצמי, בא לי להיעלם לעולם, שומרת על פרופיל נמוך מתמיד, פחות קשר עין, פחות אני עד שאמצא את עצמי מחדש.

עוד לא ברור לי מה קורה לי, אבל אני אברר את זה בימים הקרובים. 

נ.ב.

ההשראה עפה מהחלון, כל יום שעובר משכנע אותי יותר לוותר ולגנוז את רעיון הספר... :(