"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

אפשר לדלג על הפוסט הבא, הוא בשבילי בעיקר...

להוציא להוציא להוציא.

יש פחד ענק בפנים והוא לא חדש אך בא והולך.

עוד פחד אחד עצום שמתקיים מלבד זה הגדול (מלהתשגע), תמיד היתה לי הרגשה, כמעט וודאות מסוימת ודי טיפשית שאני לא עוברת את גיל 30. בשנים האחרונות זה די נשכח, נראה לי דבילי לחשוב על זה ולפחד מזה בכלל, הכי מפחיד היה יום אחד שהתעוררתי מסיוט והדבר הכי נוראי בסיוט היה שלא פחדתי. לא פחדתי יותר למות. אני בערך מאז התיכון כבר לא מפחדת למות, אני רואה את זה בכל פינה, במדרגות, באוטובוס, עם הברנש באוטו, בנסיונות עבר עגומים שהחזיקו אותי לפעמים קרוב מדיי. זה כמו לראות חזיון, להעצר לשניה ולדעת שביקום מקביל אולי לא הייתי עוצרת את הרגל בשניה הזו אלא אחת אחרי, לראות את עצמי מחליקה במדרגות, שולחת ידיים נואשות לתפוס משהו ללא הצלחה ובתוך שניות הכל נגמר. "להתאפס פוסטמה". את גוערת בעצמך, זה לא קרה. זה לא קורה. תפסיקי!

אבל אז מגיעות תקופות כאלה שהברנש מחליט לעשות שרירים להורים. הוא לא בא לאמא אבל רוצה לצאת אח"כ, מתקשר כל דקה "בייבי מתי את יוצא? שלא נאחר אליהם!!" ואני מנסה באלגנטיות להרגיע ולבקש שיסמוך עליי כי אני יודעת שלמרות השקט יש משהו שברירי באוויר, אמא נעלבה, היא רק חיכתה לטלפון הבא. בטלפון הבא הוא כבר הגזים, כשנגמרה השיחה אמא כעסה ואמרה שיותר אין ארוחות שישי, "אין בשביל מה!" וכל הדרמטיות. יצאתי משם מלווה בפרצופי שבר וכעס שלא טרחו להביט בי. שוב הרגשתי מגורשת למרות שזה לא בדיוק היה ככה. וידעתי 'זהו. ייקחו עכשיו עוד כמה חודשים עד שהיא תדבר איתך'.

מדחיקה.

עוברים כמה ימים וכבר לא בא לי לראות אף אחת. המועקה מתעצמת, המחנק בגרון גדל. פעם אחרונה שזה קרה היתה כמעט לפני שנתיים אבל אז זה היה הרבה יותר רציני. אני מנסה להרגיע את עצמי. לא לחשוב, תתחמקי מלחשוב על זה. אבל איך אפשר?!

קיבינימט.

עוברים עוד כמה ימים. התפרקו לי המגפיים, נקרע לי המכנס השחור, אני צריכה שופינג ואין לי כסף, זה נדיר שאני מגיעה למצב ש"אין ברירה, חייבת קניות". שונאת לעשות קניות. מצאתי מגפיים מדהימות באיביי, אבל עם מי מתלבטת אחרי הברנש (שאני מאוד סומכת על הטעם שלו)? מיד עם אמא! אבל לא הפעם.

זאת לא הנקודה ולא ממש רלוונטי האמת. סתם נראה לי שזה מה שהצית לי את הכל. או שאני סתם מתרצת לעצמי.

מחממת אוכל במשרד, הכנתי כרוב ממולא אדיר, אבל רועדות לי הידיים, לא רעדו לי הידיים כבר חודשים! לא ככה. לא ברמה של לא להצליח לאכול. שמחה שהוא לא פה, הוא משגע אותי עם זה. אני עוצרת, מחבקת את עצמי, שוקלת אם לקחת כדור למרות שרוב הסיכויים שהוא גם לא בריא לי וגם לא באמת מועיל. בא לי לבכות. בא לי לבכות ממש ממש חזק. אני צריכה אותה עכשיו ואין עם מי לדבר. קבעתי תור סוף סוף לנוירולוגית #3. שיהיה מרוצה הברנש. אבל אני יודעת שאני אגיע אליה ואתחיל לבכות לה שם. אני לא מסוגלת לשמוע שוב שאין מה לעשות ושזה רק יחמיר. לא מסוגלת לשמוע את זה יותר. אבל אולי בשביל הסיכוי הקלוש..

ואם כבר הרעד הזה, לא סיפרתי שהסתפרתי (כן, אני עושה את זה לבד..) ועשיתי פוני, שזה ממש נחמד לי אבל שכחתי לקחת בחשבון שהפס הלבן שלי פי 100 יותר בולט עכשיו, זה מגניב בד"כ. אבל כשרועדות לי הידיים ואני מסתכלת על עצמי במראה ורואה את הפס הלבן הזה, בולט לי החוצה, צועק - בא לי יותר לבכות!

אני אסיים את הפוסט הזה, כי צריכה לחזור לעבודה ואלבש את החיוך הכי מהמם שאני יכולה לגייס. מתי אפשר לבכות.. מתי אפשר לבכות..? אה! יום חמישי - בין 19:30 ל-21:30.

עד אז, יאלה להעלות את החיוך