"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

אז כן, היה טקס. היה עצוב באמת. בדרך לשם הוצאתי קצת עצבים על הברנש, ולא שינה שתפסתי את עצמי בזמן ומיד ביקשתי סליחה. הגענו לשם כשאני בוכה, לא ראיתי אף אחד מהאנשים שם בערך שנה וחצי וגם לא הלכתי להגיד שלום. מי שנתקלתי בו בדרך חווה מסיכה מחייכת שמיד התנפצה כשסובבו את הגב. חיכינו שיתחיל באיזו פינה נידחת ואז יצאתי החוצה לבכות את נשמתי, לא בכיתי ככה בגללם כבר המון זמן. כמעט ויתרתי וברחתי הביתה אבל אז התחילו להקריא את השמות. רצתי לשירותים, תיקנתי את האיילינר ונעמדתי בפתח האולם. כשהקריאו את השם שלי, הברנש צווח כמו מטורף וגרם לי להסמיק, בקושי ראיתי כבר משהו, רק כמה פרצופים נפוחים של אנשי סגל שחשבו שהם היו אמורים לזהות אותי ולא היה להם מושג מי אני בכלל. התעודה ביד ואני מועדת החוצה מהאולם הענק, והמחניק למרות שלא היה מלא עד הסוף. יותר מדי פרצופים מחייכים, ילדים קטנים ומשפחות מאושרות. הוא ביקש לצלם אותי ולא הסכמתי. קבענו מיד אחרי זה עם חברים לסושי, בדרך לשם כבר עלה רעיון הגירושין. בכל זאת עלינו, לבשנו פרצוף שמח, מחקתי עוד כמה דמעות, פיזרתי את השיער על הפרצוף ושמתי את המשקפיים שיסתירו קצת מהאדום... אנחנו כנראה ממש טובים כי אחרי בדיוק שתי שניות של מבט חושד, הם כבר קנו את זה שהכל בסדר וסתם יום ארוך ועייף. כולם צחקו וחייכו, אפילו אני.

יצאנו משם וחזרנו הביתה. יחד. "אני לא הולך לשום מקום". רציתי שיחזור על המשפט הזה עוד מליון פעם.

משהו השתנה מאותו יום. נכון שעבר פחות משבוע.. אבא בכלל לא טרח לשאול על הטקס אפילו שכן התקשר לשאול לשלומי, היא בכלל לא השמיעה קול.

קיבלנו מכתב שתיק ההגירה שלי בטיפול והאמביוולנטיות שוכחת לה, אני רק רוצה שזה יטוס, שיגיע היום ונתרחק מפה. היום קלטתי את זה. אין לי שם כלום וגם פה לא, אני רק רוצה לברוח מפה, להיות רחוקה. אני כועסת עליה. כשהייתי קטנה היא אמרה לי משפט שלא יוצא לי מהראש "אין לי ספק שכשתגדלי את תעשי הכל כדי לברוח כמה שיותר רחוק מכאן ולחיות כמה שיותר רחוק ממני". בשנים האחרונות מרגיש לי כאילו הם עושים הכל שזה באמת מה שיקרה. לא יודעת. חרא מודל משפחתי, חרא מודל משפחתי היה לה, חרא מודל משפחתי יש לו, חרא מודל משפחתי נהיה לי. אבל פעם זה לא היה לי ככה, אני אשמור לי את זה ואשאף לשם. אולי אני יכולה אחרת.. אולי אני משלה את עצמי אבל אני רוצה לקוות להתחלה חדשה ונקיה.

מדברים איתי הרבה על ילדים, מדברים סביבי הרבה על ילדים, נראה שאפילו הוא מתחיל לחשוב. בכל אופןאני כבר ממש רוצה למרות שמפחידות אותי השאלות, מה אני אגיד להם על המשפחה שלי? זה רחוק וגם די דבילי לחשוב על זה כשעוד אין בכלל תוכניות לילדים. קצת חסרת סבלנות אבל אני אחכה, זה לא הזמן.

שום דבר מזה לא משנה - אני אוהבת. אני אוהבת אותו יותר מאי פעם, אני אוהבת חוץ מהמובנים מאליהם גם את השטויות והילדותיות והתיפוף האפילפטי המעצבן שלו. אני אוהבת אותו כי הוא שלי לגמרי, כי הוא רוצה להיות טוב יותר וגורם לי גם לעשות הכל כדי להיות טובה יותר. הוא תמיד אומר שהוא יודע שהוא לא מושלם, אבל הוא בהחלט מושלם בשבילי, החבר הכי טוב שלי, המשפחה העיקרית שלי, האתגר האישי שלי והאהבה הכי גדולה..

אז ערב שנה חדשה וזה, ממש לא משנה מה נעשה אני כן אאחל לעצמי כמה דברים:

1. שנתחזק יחד, שתהיה לנו זוגיות מהממת. שלפחות בינינו יהיה טוב - אף אחד אחר לא מעניין אותי, אני כבר לא לבד ואני פשוט מאושרת שיש לי את הקסם הזה בחיים.

2. שאני אצא מהתקיעות ואבין מה מעניין אותי בחיים ואולי אפילו אכתוב את הספר בכל זאת.

3. שעניין ההגירה יקודם במהירות האור באורך פלא ושנה הבאה בזמן הזה אני כבר אדע פחות או יותר מה קורה ומתי.

4. שהתול'ציקית תמשיך לשחק איתי ולהתכרבל בשמיכות ובמיטה איתי גם בקיץ.

5. שיימצא פיתרון הגיוני לרעד בידיים ולכאבים בזנב.

6. בריאות אמיתית ומלאה.

(פונפונית מציצה בין השמיכות..)