"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

בא לי לצרוח ולא בא לי לבכות עוד.

בא לי לצעוק ולצעוק עד שייגמר לי הקול.

והאוויר.

אני רוצה שהאדמה תיפער תחת רגליי.

שיפגע בך ברק

שייגרום להבנה..

אני חוזרת לימים החשוכים ההם.

שהייתי לבד ואסור לדבר.

אסור להגיד שדיכאון,

להודות שטעיתי.

אסור להגיד שאסון..

ואני חוזרת להרגיש כמו ילדה בת 16.

והצלקות כואבות ובוהקות מחדש על העור.

ובא לי שכל הדם ייזל לאיטו,

והכאב שישתיק גם אותך.

ורק אל תגע.

את כבר לא בת 16,

והפעם יש לקחת אחריות.

תתאפסי על החולשה

תגררי עוד רגל,

עוד כמה סנטימטרים.

מתישהו תזקפי את הגב וגם תרוצי.

"לא משנה כמה טוב לנו, קוללנו. תמיד נסבול עוד".

לנשום...