נעלמתי קצת.. מסתבר שכמו בחיים האמיתיים ככה אני גם בבלוג הזה - פלאש ונעלמת.
ככה זה בתקופות כאלה, לא בא לי להסביר הרבה. וכיף שפה לא צריך.
יש ירידה ואז עליה. ככה זה הלונה פארק אצלנו ב"סלון".
פעם היתה הקרוסלה, היום אנחנו באטרף על רכבת ההרים.
היום אני בהיי, לא היה אכפת לי לאחר כי התעקשתי להכין לי סלט לעבודה ואפילו להתלבש לשם שינוי כמו שצריך.
אז כל היום אני שומעת מחמאות וכיף לי.
פעם זה היה "רואים שמישהי התפרעה אתמול בלילה ;)" מצד אחד היה מרגיז אותי מצד שני - תקנאו!
אז השיער נראה פצצה והשמלה יושבת בול אפילו שכמעט התחרטתי עליה.
ואבא בא לבקר, ואמא סלחה על הנתק, האהוב שלי קיבל מכתב אהבה וחוזר אליי לאט לאט
החברה הכי טובה, והשינה הטובה, והשמחה מתחילה לבצבץ חזרה עם החיוך והצחוק.
ואני רק מתפללת שלא נגיע לפיק כי אני לא אשרוד עוד נפילה.. אבל תמיד אני חושבת שלא אשרוד את הנפילה הבאה.
אני צריכה להזכיר לעצמי את זה...
בשישי שעבר כמובן רבנו, אז חמקתי מהבית, פעם ראשונה ב3 השנים שלנו יחד, הוא ישן ואני התלבשתי, שמתי עקבים ויצאתי עם החברה הכי טובה. וצחקתי, והתחילו איתי, ושתינו וקישקשנו וחזרנו הביתה ב2 בלילה, למצוא אותו מחכה לי לבוש - מתעקש לצאת לבירה.
מסמנת לעצמי לברוח לעיתים קרובות יותר ;)
אז התחברתי לעצמי מחדש ואפילו למוזיקה שלי כי פתאום היא אמרה שהיא נזכרת בי בשירים מסוימים שהם אני - "עדינים עם עוצמה" וחייכתי לעצמי כי אני שומעת אותם ונזכרת בשתי בחורות בדרך ליציאה או לכנרת נוסעות בטרנטה מפוצצת ווליום וצורחות עם ידיים מחוץ לחלון... שום דבר עדין לא היה שם אבל בהחלט אחת התקופות הכי יפות ומצחיקות שלנו.
מצחיק שהיא לא הראשונה שקוראת לי "עדינה" ואני כל החיים מרגישה כמו היצורה הכי מגושמת שחיה.
אז כיף לי בינתיים ויש המון לעשות שזה נהדר וטפו טפו כשנגיע לפסגה של רכבת ההרים הזו, אני אצליח לצאת לפני הנפילה.
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
