"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

בלוגי יקר שלי.

מצטערת על ההיעדרות. באתי להקיא עליך קצת, כי מנסיון, מי שמקיאים עליו אוהב אותי יותר!(מתישהו אספר לכם)

אז התפניתי להצחיקכם (טוב נו רק קצת).

עבודה בעיקר..

יש לנו אישה בשירותים של הקומה. אני קוראת לה "אשת השירותים". היא נראית כאילו היא עובדת באיזה משרד פה בבניין אבל תמיד תמיד תמיד כשאני הולכת לשירותים, לא משנה מתי או כמה. אשת השירותים שם, עם התיק והנייד/האיפור נראית כאילו היא תמיד באמצע משהו ממש ממש חשוב ותמיד עם פרצוף נרגן.

ואם כבר סיפורי שירותים, אני רצה למעלית לגלות איש שמן (תסלחו לי אני שונאת לקטלג ככה) תופס לי את המעלית, אני מודה לו וקולטת שהאיש מתנשם בכבדות ונזכרת בחברה שסיפרה איזו אנקדוטה לא מצחיקה בעליל על שמנה אחת שהיה לה קשה לנשום ונגעלתי לרגע מהשמנופוביה שלה, אבל אז קלטתי שזה בכלל לא הסיפור - האיש חייב פיפי!! הוא התחיל לדרוך לעצמו על הרגליים ולעמוד בצורות בלתי אפשריות עד שלחץ על קומה נמוכה יותר ורץ מיד לשירותי הקומה. חחח ציחקקתי לי.

אז היו עוד כמה רגעים מצחיקים כמו הרגע שבו קיבלתי שיחת טלפון למשרד בנוסח הכמעט זה: "שלום, אני מתקשר בנוגע לכנס שאתם מארגנים" כן? איך אפשר לעזור לך? תרצה להירשם? "לא! התקשרתי להגיד שאני (שם מלא כדי שחס וחלילה לא יהיה לי ספק שמדובר ביצור אמיתי) לא מתכוון להגיע! מה זה החוצפה הזו?! למה דווקא בת"א? למה דווקא במלון יוקרתי?! ומה החוצפה לדרוש תשלום על הרצאות?! חסרים מקומות צנועים יותר, עם כיבוד לא פלצני?!" סליחה אדוני, מדובר במשרד עו"ד, אנחנו עורכים כנס לטובת הלקוחות, זה המחיר על המידע והארוחה-"טוב! אז רק התקשרתי להגיד שאני לא אגיע!!!"

אז לפני שבוע סיימתי יום עבודה בערב במלון יוקרתי מחויכת בדרך החוצה כשאיש עם עניבה פותח לי דלת של מונית הביתה כדי שלא אתכופף לדלת ממרומי עקביי ושמלת המיני.. סתם לא יודעת אם בגלל זה.. חח אבל סטייל. הגעתי הביתה מזגתי לעצמי כוס יין וחייכתי.

אז הוא נסע וחזר ואני מתחילה שוב לפקפק בעצמי ובעיקר בו. לפעמים יש לי הרגשה שמגיע לי הרבה יותר ואולי הגיע הזמן לחזור לעצמי ואם זה אומר בלעדיו - so be it!

....

בכל אופן יש הרבה מעבר לזה ואני משתדלת לשמור על אופטימיות

כן...

שבוע שעבר היתה לנו חתונה בערב. היה מקסים למרות שהלכתי בחוסר חשק ניכר, הפצצנו הופעה מחויטת ודי מתואמת, הגענו בזמן לכמה אפרטיפים בדיוק לפני החופה היהודית והכשרה (שנים לא הייתי בחתונה מסורתית כמה שזה מוזר, נראה שיצא לנו לבחור את החברים So far), קצת דמעתי וקצת כעסתי, נכנסנו לאכול, התגנבנו לשכטה ואפילו רקדנו - וזה נדיר! עד סוף הערב נראה שהכל שכח ונרגע מעט ונשמנו טיפה לרווחה אחד עם השניה.

ובלי קשר לזוג הספציפי, מה הקטע של אנשים בחתונות?? למה הם מצפים לכל כך הרבה מהאורחים שלהם? הרבה מעבר לפשוט לבוא ולשמוח איתם?!

השבוע יש מסיבת רווקות שמישום מה הוזמנתי אליה ולא נעים לי לסרב כי אני אחת מתוך מעט מדיי בנות שאני לא מכירה ולא ברור לי למה. והן חיות בסרטים, לפחות הצלחתי להוריד אותן מעניין הטרנסג'נדר (WTF) עכשיו יש רעיון על חשפן. מה נסגר עם אנשים?! בלי לשים לב ייצאו 1500 ש"ח מכל זוג על החתונה ואני בכלל לא מבינה איך הגעתי לזה. בינתיים מצאתי מישהי שפויה ביניהן ונראה שבסוף למרות הכל העניינים ייסגרו ברמת השפיות - אני כל כך לא מוצאת את עצמי בנסיבות כאלה, יש לי הרגשה רעה.

הפוסט הזה נכתב הלוך ושוב במשך שבועיים ועודכן שוב היום, אולי האווירה קצת אחרת ואולי אני סתם קצת באאוט. העניינים עם הברנש מרגישים מתייצבים אך יחד עם זאת ההבנה שיש סיכוי שזה לא סופי מכבידה עליי, ההבנה שאני כבר לא רוצה איתו ילדים בטח שלא עכשיו, ההבנה שיש סיכוי שיום אחד שאני באמת אחליט שנמאס לי ואלך למרות הכל. ההבנה שהבעיה באמת לא בי והוא לא כל כך שש לטפל קצת כבדה לי. בזמן האחרון נזכרתי ביותר מדיי סיפורים וחוויות שהספקתי לעבור איתו ואני ממש ממש לא גאה בהן, אולי זאת אחת מהסיבות שאני כל כך מתעקשת לתקן... לפעמים ההכרה שהשוני, וההמצאות מחוץ לקווים המוכרים לכל אחד שאני מכירה פשוט כבדה לי, לפעמים אפילו מתגנבת ההרגשה שלאתגר הזה להבדיל מכל השאר, אני פשוט לא בנויה למרות התחביב לעשות את הבלתי אפשרי.. ואז נותנת לעצמי כאפה ומזכירה לעצמי את גיבורות ילדותי (כמה שזה אכן ילדותי) וחוזרת להאמין בו ובעיקר בעצמי. עד הפעם הבאה שאשבר ואז אולי כבר אחליט שזהו.

חולה ומתעטשת בלי סוף (כן קיין, גם בזמן.. :P)

מאחלת לכולם חג שמח ומעצים במיוחד,

כבר יודעת מה אני רוצה ליום הולדת..

כל מילה.