"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

בא לי!!!

אמא סגרה לנו חופשה של שבוע באירופה. אמא ואני. לבד. ממש מעט אחרי היום הולדת שלי!

אבל הייתי בהיסטריה כל היום כי הייתי חייבת לספר לבוס גם על ההחלטה להירשם ללימודים וגם על הנסיעה הזו.

כל היום התהפכה לי הבטן, כשאני לחוצה או מפחדת אני מרגישה גם את זה פיזית בקטע של קלקולי כיבה/בחילות/כאבי בטן נוראיים/וכו'...

היום סבלתי מכל השלל, בבוקר אמרתי לו שאני חייבת לדבר איתו (אחרת הוא בקושי מגיע למשרד..). הוא משך אותי את כל היום עד עכשיו.

הסתכל עליי במבט מתוח, כבר ידעתי בדיוק למה אז הרגעתי אותו שסיפור ההגירה בינתיים עובד כמתוכנן ואני פה לבערך עוד שנה. נשימה.

"אז ילד?!" הוא מסתכל עליי בציפיה ואני עוד שניה נקרעת מצחוק. צודק, לפי החישוב זה בדיוק הזמן. אבל לא.

"נרשמתי ללימודים, אני מתחילה עוד שבועיים..." וישר מרגיעה שזה כולה שלוש שעות עבודה בשבוע. הייתי בשוק - הוא פרגן לי! אמר שכל הכבוד על הבחירה, שמתאים לי מאוד וזה רעיון מצוין לעבוד על מקצוע כזה שאוכל לעסוק בו אחרי ההגירה, אמר שהוא בעצמו יחפה על השעות שאעדר מהמשרד.

על הטיול עם אמא הוא בקושי הניד עפעף!

מדהים!

הכל זורם ומסתדר לי!

כמו חתיכות של פאזל שנופלות למקום.

הכל פשוט מרגיש נכון.