"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

יש לי המון לכתוב ואני די בטוחה שאני הולכת לשכוח חצי בדרך או לאבד את זה תוך כדי.

אז הפסקתי לכתוב. והאמת שדי נעלמתי מהשטח של כל העולם.. חלק מהתקופות האלה שלא בא לי פשוט...

אז בתקציר.. החלפתי שם משפחה ועברתי לשלו, ובגלל שבפייס הוא מוצג בכינוי אני לא מפסיקה להסביר לאנשים שלא המצאתי לי שם משפחה חדש. אז התרחקתי גם משם. אין סבלנות.

היחסים בינינו דוהרים לתהום וכבר אין לי כוחות להילחם, אני כבר די אפאתית ומחכה לראות מה קורה.

הכרנו את השכנים דלת ליד, זוג מהממים. גם הוא מתופף וגם היא נראית לי קצת אבודה כמוני. אתמול סוף סוף ישבתי איתה לקפה שהפך גם לבירה כי נהיה לנו כבד - זה היה כמו לפגוש סוג של צל של עצמי, משהו לא ברור, גם היא עברה חרא דומה לשלי ואיכשהו אני לא מצליחה להבין אם היא נראית לי שרדה את הכל טוב יותר או פחות, עד אתמול היא נראתה לי מושלמת מעצבנת קטנה. היום אני לא יודעת איך לאכול אותה.. סוג של אחות לצרה מסוימת, אבל היא עדיין נראית לי כאילו קיבלה את המנה הפחותה.

הם תכף עוברים מפה וזה עושה לי ממש רע פתאום.

אתמול היה לי התקפון חרדה בפעם הראשונה מזה מעל שנה אני חושבת - קלטתי שאין לי מושג בשיט מה אני עושה ואיך שורדים הפעם.

והיום זה חזר, בדיוק עכשיו, בדרך הביתה נדחקתי לאוטובוס סרדינים ומצאתי את עצמי עומדת מעליו. אני די בטוחה שהוא העיף בי מבט כי הוא נראה זעוף מתמיד והתעקש לא להזיז את העיניים (המצועפות במשקפי שמש כהות) מהחלון. כל הזמן חשבתי אם הוא זוכר אותי... את הסצנה ההזויה בה שנינו עומדים בדירה המעוצבת להפליא, הוא פתאום נשען אחורה ומתחיל לבכות כמו ילד קטן ואותי מפנה את הגב ויוצאת. אני זוכרת איך ישבתי באוטו במקום ובשעה הכי לא סימפטים בעולם לבחורה לבד אבל אז לא פחדתי מכלום. הפעלתי את מיוז בפול ווליום ובכיתי. בכיתי כי הייתי גאה בעצמי שסוף סוף הצלחתי לאמר "לא" ולחשוב על עצמי לפני שאני מרחמת על מישהו אחר, ואז בכיתי כי הוא בכה וזה כאב לי.

ברחתי מהאוטובוס ומיוז התחילו באופן מפחיד מדי לנגן בלדה באוזניות שלי, אמרתי לעצמי שדמיינתי אותו למרות שאני יודעת שזה מוזר מדיי. אז ניסיתי להרגיע את עצמי שהוא היחיד שהשארתי בוכה. ואז נזכרתי בטעות הגדולה של חיי שניסה להתאבד (וגם אח"כ בכה לי). ואת החייל שהשארתי עומד לבד על פסי רכבת נטושים פעור פה.. ואני חושבת על הברנש ומתה מפחד, לא כי אני חושבת שהוא יעשה לעצמו משהו חס וחלילה, אלא כי אני מבינה שאני פשוט נוראית, ובעיקר חסרת מזל. נזכרתי למה אני לא מרימה מבט כשאני הולכת ברחוב ולמה יש עיר מאוד גדולה במרכז שאני לא אכנס אליה מרצוני החופשי אלא אם ממש לא תהיה לי ברירה.

הטעות הזו יושבת לי על הלב ממש חזק. מצאתי את היומן שלי, לקחתי את כל הארגזים שלי מההורים שלו ומצאתי את היומן הזה, שכתבתי בו הכל ואז צנזרתי. זה בכלל לא משנה שצנזרתי, הוא תזכורת כואבת. שם מצאתי את הטלפון של מר טעות, חבוי תחת הכינוי שהמצאנו כדי שלא יגלו על מי מדובר לא משנה מה קורה לנו (אסור היה לשמור על הנייד כי גם הוא היה תחת פיקוח). לא הצלחתי להביא את עצמי לזרוק אותו הוא הופך לי את הבטן והגרון והלב ומה שלא יהיה. לא משנה כמה תמשיכי קדימה בחיים שלך, העבר והחרא תמיד ירדפו אותך...

יש לי עוד שבוע יום הולדת והדכאון מתחיל להשתלט, לא שיש לי ציפיות או משהו, תמיד קורה לי חרא ביום הולדת אבל שנה שעברה היתה יוצאת דופן וקיוויתי שאולי גם השנה. היום אני לא בטוחה, האיש שאני הכי רוצה איתי מתרחק וחומק לי בין האצבעות ואין בי עוד כוח לאחוז בקצות..